גם כשהכל משתבש – לא לפחד מהפחד

לקראת יעד חדש ומאתגר תמיד עולים חששות ופחדים, בין אם בעקבות התמודדות עם הלא נודע או בשל קשיים ממשיים. ליאת נתנאל משתפת בדרכים שלה להתמודדות עמם

מאת: ליאת נתנאל
בתאריך: 13.12.2018
הבלוג של ליאת נתנאל
0 תגובות

חזרתי הביתה, הורדתי את נעלי הספורט ופרצתי בבכי.
איך מכוונה טובה ללוות חברה במירוץ שלה, מצאתי את עצמי עם הנקע הכי חמור שהיה לי עד היום, שבועיים לפני המירוץ הכי ארוך שרצתי עד היום?!  

עם המחשבה הזו מצאתי את עצמי שבועיים לפני שהייתי אמורה לזנק ל-166 ק״מ באולטרה מרתון סובב עמק, ואיתה הגיעו שלל הפחדים, ביחד ולחוד, בקולות שונים: ׳תרימי דגל – במירוץ הזה לא תשתתפי השנה׳, ׳הגיע הזמן שתביני מה שאומרים לך כבר שנים: ריצה זה לא בריא! תפסיקי לרוץ!׳, ׳בכלל אין לך את זה! את מתחזה!׳.

׳תפסיקי לרוץ! ריצה זה לא בריא!׳


נותנים לך לימונים? תכיני מוחיטו!

אחרי שהפחדים האלו עשו לי לונה פארק של אימה בראש היה לי ברור שאני לא אצא מזה לבד. גייסתי את כל המשאבים הרציונליים כדי לראות איך אני יוצאת מהסיטואציה הזאת כמה שיותר מהר ופניתי לאנשי המקצוע שמלווים אותי בדרך: פיזיותרפיסט, מדקרת, נטורופת וכמובן המאמן שלי. ביחד ולחוד, בהרמוניה מושלמת, הם התייחסו לנקע הארור הזה ברוח של “נותנים לך לימונים, תכיני מוחיטו!”.

נכנסתי לימים אינטנסיביים של טיפולים, אנטיביוטיקה, תוספי תזונה ושיחות עידוד אין קץ, גם מצוות הטיפול המעולה הזה וגם מחברים. מעגלי תמיכה של אנשים קרובים הם קריטיים להתמודדות עם משברים כאלו במיוחד משום שפחד הוא ערמומי ומתוחכם ודווקא כשיש סימנים של אופטימיות הוא מגיע להשליט טרור.

הבנתי שאם אני עסוקה במלחמה עם הפחדים שעולים, אני לא אצליח להגיע לקו הזינוק, שחלוקת האנרגיה שלי צריכה להתמקד במה שיוציא אותי מהסיטואציה השלילית ולא במה שיקבע אותה. הקרב הנוקב הזה הביא לאימוץ שתי שיטות משמעותיות להתמודדות עם פחדים שעולים בעקבות מקרה בלתי מתוכנן/צפוי:

השיטה הראשונה: רחוק מהעין רחוק מהלב

פרספקטיבה

שמתי לב שאני מתרחקת משיחות חולין של ׳מה קורה? איך הקרסול?׳, למרות שהשאלות הגיעו מאנשים שאכפת להם. השיח החוזר הזה עשה לי לא טוב. הרגשתי שאני כמו בהכנות לפני קרב: מי שלא מהותי להכנות שימתין לסופו ומי שמהותי יודע לא לשאול שאלות מיותרות.

כשלא עבדתי, ביליתי את עיקר הזמן שלי עם אנשים מצחיקים שמדברים על כל דבר חוץ מריצה. הרגשתי שאני צריכה פרספקטיבה חיצונית לכל הסיטואציה הזו וחוץ ממי שהיה מעורב באופן ישיר וקונקרטי, נמנעתי מלדבר על הנקע ועל קצב ההחלמה שלו. הבנתי שמיקוד האנרגיה בשיח על “מר גורלי” לא מהווה פורקן לתסכול אלא רק מעצים את הפחד ומקבע אותו בראש ולכן החלטתי להקיף את עצמי באנשים שביקשתי מהם לא לדבר על הנקע ולא לבקש עדכוני סטטוס לגביו, ואז הוא הפך להיות עוד משהו בנוף במקום הנוף עצמו.

השיטה השנייה: לא להחליט עד שצריך להחליט

תמיכה והומור – כלים חשובים להתמודדות עם החששות

רק יומיים לפני המירוץ החלטתי באופן סופי שאני משתתפת. בשלב הזה, הקרסול הפך משחקן ראשי בהופעה לזה שאחראי רק על כפתור החירום: כל עוד שהוא לא כואב, אני לא מפסיקה. פתאום הפחד הזה שניהל אותי לא מעט בשבועיים שקדמו לכך קיבל את המקום הראוי – הוא שם, אני לא מתעלמת ממנו, אבל הוא לא חזות הכל.

שמתי לב שלרוב כשמשהו לא מסתדר והפחד מתעורר אני מיד מקבלת החלטה. ב-99% מהמקרים היא תהיה החלטה שגויה כי היא מתקבלת מהמקום הכי עמוס והכי לא בהיר שיש. אם לא צריך לקבל החלטה בנוגע למשהו, עדיף לא למקד שם את האנרגיות אלא לחכות עד למועד הרלוונטי. ככה ׳קונים׳ עוד זמן שמאפשר את קבלת ההחלטה ממקום נקי יותר. ההמתנה עד יומיים לפני המירוץ על מנת לקבל החלטה סופית היתה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות, כך קיבלתי את ההחלטה הרלוונטית בזמן הרלוונטי ולא מתוך מקום של פאניקה ממצב שעוד לא הבשיל.

לא לריצה בלבד 

את התובנות שאני אוספת בהתמודדויות בריצה אני לוקחת גם לשאר תחומי החיים. מסגור השיטות להתמודדות עם הפחדים עוזר לי למשל בניהול משא ומתן עם לקוחות, בפתרון שיתופי פעולה שלא מתקדמים כמו שציפיתי, בניהול מערכות יחסים עם חברים ובני משפחה – כי ברגע שמבינים שאירועים בלתי מתוכננים הם יומיומיים ושה׳קסם׳ טמון בהתייצבות מולם ולא בהימנעות מהם כבר עשינו את מחצית הדרך להתמודדות. זו גם תזכורת לעצמי שריצה זה לא רק בריא, אלא גם מקדם ואני מספרת על כך בהרצאה שלי ״האקסטרה (100) מייל״ שאפשר לבוא לשמוע ב 23/12 בגבעתיים. להזמנת מקום >> 

ואיך הייתה ההתמודדות במרוץ? ומה היו הפחדים שהגיעו שם? על זה אספר בבלוג הבא

כתיבת תגובה