בשביל הנשמה, גם כשהגוף אומר לא / שגב אפלבאום

  השתתפותי במרתון ירושלים, הפכה ממזמן להיות עניין של מסורת. זו הפעם השישית שאני מתחרה ברצף מקצה חצי המרתון, מרוץ המשלב את…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 29.03.2016
סיפורים אישיים
0 תגובות

 
השתתפותי במרתון ירושלים, הפכה ממזמן להיות עניין של מסורת.
זו הפעם השישית שאני מתחרה ברצף מקצה חצי המרתון, מרוץ המשלב את היופי והאווירה המקסימים של ירושלים וביחד עם תווי הכביש המאתגר, יוצרים חוויה שאין עוד כמותה בארץ.
הכל החל ב 2010 עת ניר ברקת ראש העיר לאחר שסיים לרוץ את מרתון ניו יורק החליט כי יתקיים גם מרתון בירושלים , אגף הספורט של העירייה בראשות אורי מנחם היה אמון להפקה, מרתון ישראל באמצעות עפר פדן  הובילו את השיווק והאסטרטגיה ויחד מיצבו  את המרתון כבינלאומי.
הם גייסו שותפים אסטרטגים וייצרו את כל קונספט ומתווה האירוע ברמה שלא נופלת מחו”ל, מטוקטקת להפליא, מרהיבה, ססגונית וגם לא מעט קשה, ביחס למסלולים השטוחים יחסית של טבריה ותל אביב. אם כבר דיברנו על חו”ל, הרי שמרתון ירושלים מרוץ בינלאומי לכל דבר. מעבר לרצים המובילים שהגיעו מקניה, הגיעה גם משלחת של עשרות רצים מסין. הספקולציות שאילולי המצב הבטחוני, כפי שהתפרסם במדיה, ייתכן והיינו רואים מספרים גדולים עוד יותר.
החל מ 2013   הועברה  ההפקה לחברת טרגט מרקט, שדאגה לשמור על הגחלת והתמודד בצורה מוצלחת מאד עם כמות האדירה של הרצים ומנגד האיום מצד גורמים קיצוניים לפיגועי טרור. מילה טובה מגיעה גם למשטרה, שנערכה בכוחות רבים ופרוסים היטב לאורך כל התחרות ומנעו כל אפשרות לחלילה פיגוע. אין ספק שבזכותם, התאפשר לי ולעוד 30,000 רצים, ליהנות מהיום הנפלא ולעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות.
 
במקרה שלי, העיתוי של המרוץ נופל בתקופה שבה של השנה, בתקופה שהגוף מחודד אחרי מרתון טבריה (טוב, השנה הייתי זקוק למנה טובה של התאוששות), חצי מרתון עין גדי ותל אביב. נראה שהמהירות והסיבולת נשמרים לטובת ירושלים ולכן כדאי לנצל את המומנטום, אם כי יש לקחת בחשבון את העליות הארוכות, הדורשות אימון שונה מעט.
בניגוד לשנים קודמות, השתתפותי השנה עמדה בסימן שאלה ממש לפני שעמדתי על קו הזינוק.
הדילמה שלי התרכזה בדבר אחד, כיצד אצליח להתמודד עם הכאבים הכרוניים שלי ברגל שמאל, שהציקו לי מאז מרתון טבריה. התחושה שליוותה אותי עד כה הגבילה את היכולת שלי לפתח מהירויות באימונים ובתחרויות שקדמו לירושלים. תמיד היה נראה שברגע האחרון הרגל הסכימה להשתחרר. לכן הספקתי להתחרות גם בעין גדי ובתל אביב בחצאים וגם מרוץ הכלניות עד כה. אך מיד אחרי התחרות, הרגל חזרה לסורה וכל המאמצים שלי לפתור את הבעיה דרך פיזיותרפיה, עיסויים, שחיה, אופניים ומה לא, עלו בתוהו.
ברור לי שהגוף מאותת לי שצריך לנוח ורק קיוויתי לנס, שיאפשר לי גם הפעם להשתתף.
בחימום בבוקר התחרות נראיתי פיסח שגורר את הרגל שלאט לאט נפתחת ומקבלת את הגזרה באי הסכמה. כשהרגשתי שהרגל השתחררה מעט, קיבלתי החלטה ספק פזיזה ספק אמיצה. הולכים על זה!
יש לציין שאם לא היה מדובר במרוץ חשוב כמו מרתון ירושלים, הייתי מראש בוחר לבטל את השתתפותי. אבל, לבטל את השתתפותי בירושלים – אין מצב!
עם מזג אויר נפלא שכמותו לא היה עד כה, יצא המקצה שלנו לדרך בשעטה עם הזינוק. כפי שקרה לי בתל אביב, כך גם כאן, הרגל כאילו קיבלה זריקת אדרנלין והחלה להיפתח.
הקצב תחילה היה מהוסס אבל ידעתי למה. העלייה הראשונה של רח’  לורך, כעבור קילומטר, מספיקה בכדי להוציא ממך את הריאות עוד לפני שבכלל הגוף התרגל לעומס הקילומטרים.
המחסור אצלי באימוני איכות היה ניכר גם בהמשך העליות. על מנת שלא אשרף, שמרתי על קצב שהרגשתי נוח איתו מבלי להגיע לקצה. אין טעם לרדוף אחרי רצים אחרים יהיו מהירים ככל שהם. נותר רק לקוות שעד סוף המרוץ אשמור על הקצב גם בעליות התובעניות שחיכו לי בהמשך.
המיקום שלי פחות עניין אותי בשלב זה. במקום להילחם עם הגוף, הקשבתי לו, זרמתי איתו. היכן שהוא אותת שקשה לו, הורדתי מעט עומס בכדי לאפשר לו להתאושש ואז הגברתי שוב.
הריכוז הרב במאמץ וההקשבה לגוף מנעו ממני להרים את הראש ולהתבונן סביב בנוף הירושלמי, בצופים הנלהבים ולחוש את האווירה מסביב. לא הייתי שם, הייתי שקוע בתוך עולם של התבוננות פנימית, במדיטציה, שנועדה לתעל את האנרגיות ולסייע לגוף להתמודד עם העומס הרב.
הקילומטרים הצטמצמו בהדרגה. הגוף הרגיש עייף אך לשמחתי, לא הרגשתי מחסור בפחמימות או נוזלים. הרגל הבעייתית תפקדה בסדר גמור ולא הרגשתי אי נוחות.
ציפיתי להגיע עם כוחות  לעליה האחרונה הארוכה שבעמק הרפאים בק”מ ה 17. זו שמשביתה שמחות וגורמת לחלק מהרצים להרגיש כמו קטר חלוד. העלייה התלולה לוקחת את הרצים למסע  בלתי נודע שלא ברור מתי מסתיים. ואז כשאתה חושב שהוא מסתיים, אתה פונה ימינה, רק בכדי לגלות שהיא עדיין ממשיכה עוד כמה מאות מטרים. דווקא כשהריאות שלך מתרוקנות, לפתע פתאם אתם מבינים שזהו זה, עמדתם בהצלחה בחלק הקשה של התחרות. משם והלאה עד קו הסיום, נותר רק לגלגל את הרגליים.
לשם שינוי, חציתי את הסיום ללא תשישות יתר או דרמות מיותרות. האנדורפינים עזרו לי לשכוח את הכאבים ברגליים במהלך המרוץ, רק בכדי להזכיר לי אח”כ שהבעיה ברגל עדיין לא נעלמה עד הסוף.
למרות שהשנה התוצאה שלי הייתה חלשה ביחס לשנתיים האחרונות, הדבר לא מונע ממני לחשוב על חצי מרתון ירושלים הבא בעוד שנה… ואולי הגיע הזמן שאעשה מרתון מלא.
זה כנראה הקסם של מרתון ירושלים, שמרתק כל כך הרבה רצים.
נתראה שוב בירושלים בעוד שנה!
שלכם ספידי
ספידי שגב אפלבאום, בן 46, מרעננה, מדריך ריצה מוסמך וינגייט המאמן קבוצות במסגרות שונות החל ממתחילים ועד מרתוניסטים. לספידי שגב ניסיון של 17 שנים בתחרויות ריצה ובעבר רוכב עילית כביש ושטח. כיום בין הרצים הבולטים בקטגורית הגיל שלו ומתמחה בריצות שטח בתנאים קשים. המאמרים של ספידי מופיעים באתר ספורט מובילים כגון ומרתון ישראל ואתרים נוספים.

כתיבת תגובה