בניגוד לדעת הרופאים | אייל בן סימון

לפני 13 שנים אייל בן סימון, 37, תושב צפת, נשוי+3, התבשר שלא יוכל לחזור לפעילות פיזית תקינה. בעוד שבוע בדיוק יתחיל קורס מאמני ריצות ארוכות בקמפוס שיאים, וההתרגשות בעיצומה

מאת: מורן מישל
בתאריך: 06.03.2019
אירועים
0 תגובות

אם הייתי חוזר אחורה בזמן לא הייתי מדמיין שאגיע לשלב בחיי שארצה לאמן ולעזור לאנשים ושבעצמי אהפוך מרץ בכיף למרתוניסט.

ריצה היא מילה קלה וכשמדברים על קבוצת ריצה זה נשמע חברתי, קל ומהנה כי בסך הכל רצים עם חבר’ה, אבל מאחוריה מסתתרת דרך ארוכה ולא בהכרח פשוטה להגשמת יעדים וחלומות. יש כאלו שיאמרו שריצה זה קשה ולא כיף אבל מבחינתי, אני אומר קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים. כשתקראו איך התחלתי לרוץ תבינו. 

הרגל לא זזה
אני חוזר 13 שנים לאחור. במסגרת עבודתי שוטר מג”ב ביחידה מיוחדת אני מחויב לעבור הכשרות וקורסים עיוניים ומעשיים וביניהם גם אימוני כושר. במלחמת לבנון השנייה, בעת פעילות עקב קריאה על נפילת טיל, חיי השתנו ברגע אחד שבו נהגת לא צייתה לתמרור עצור והתנגשה בי בהיותי רכוב על אופנוע משטרתי בכביש לכיוון קרית שמונה. מצאתי את עצמי תוך כמה רגעים שוכב על קדמת הרכב בלא יכולת תזוזה, ׳ברוך ה’ חי׳ אמרתי לעצמי, אך שוכב על רכב מוקף בשוטרים ואנשי מגן דויד ורעש של סירנות. אני מוצא את עצמי מעדכן את הסביבה שאני בסדר אך לפתע מרגיש כי אין ביכולתי להזיז את הרגל ומבקש מצוות החובשים של מד”א לדעת מדוע הרגל לא זזה. ׳אנחנו מקבעים אותך לקרש גב ומעבירים אותך לטיפול בבית החולים בצפת, תישאר רגוע אנחנו מטפלים בך׳. זו היתה התשובה.

כעבור 20 דקות נסיעה באמבולנס, שהרגישו כמו נצח, נכנסתי לחדר המיון וביקשתי שיגידו לי מדוע איני יכול להזיז את הרגל. אין מענה. כולם עסוקים בדימומים ובחבלות האחרות. נשלחתי לצילומי רנטגן וכאשר הגיעו התוצאות ניגש אליי הרופא והסביר לי כך: ׳בחור יקר, את הברך שלך ריסקת ואתה ניכנס לחדר ניתוח. לרכוב על אופנוע כבר לא תחזור׳.

הניתוח נמשך 4 שעות שבמהלכן בוצעו חיבורים של פינת הברך, שיחזור רצועות, גידים וכלי דם וקיבוע הרגל בגבס מכף רגל עד למפשעה. לאחר שבועיים של אשפוז השתחררתי לביתי ונאלצתי לשהות כחצי שנה בחופשת מחלה, חצי שנה שבה עברתי טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה אינטנסיביים ושיקום בתדירות של 4-5 פעמים בשבוע במטרה לשקם את הברך הפגועה. במקביל התמודדתי יום יום עם עליית המדרגות הביתה על קביים ו-20 קילו יותר מהיום, מה שהוסיף והקשה על התסכול. עברתי חצי שנה של קושי ולחימה יומיומית. מבחור פעיל הפכתי להיות אדם תלותי לתקופה ממושכת. לאחר חצי שנה נשארתי עם קב אחד , תומך הברך ירד וכיפוף הברך הפך למינימלי והכאבים פחתו, אך לא נעלמו.

רק עוד קצת
לאחר תקופה זו החלטתי לחזור ליחידתי על מנת לחזור לשגרה וכך היה. חזרתי ליחידה עם קב אחד לעבודות משרד, קושי נפשי מבחינתי, מבחור נמרץ ופעיל עברתי למשרה מול מחשב. לאחר ארבעה חודשי הסתגלות החלטתי שכך אני לא יכול להמשיך והחלטתי לצאת לשטח כנהג בצוות מאחר שלרוץ ולרדוף לא היה עדיין אופציה במצבי.

לאחר שנה מור, חבר יקר מהיחידה, אמר לי ׳בוא ננסה, מה אכפת לך? אני איתך׳, בחששות והרהורים זרמתי איתו והשבתי בחיוב ׳בוא ננסה, מקסימום נעצור׳. מכאן התחלתי את דרכי, לבשתי בגדי ספורט ונעלתי נעלי ריצה והתחלנו בהליכה בקטנה בשביל הנשמה, אט אט עברנו לריצה קלה עם עצירות שנבעו מפחדים, אך מור לא וויתר לי ודחף אותי לקצה – ׳רק עוד קצת׳, ומצאתי את עצמי מסיים מסלול של 3 ק”מ, וואו! לא האמנתי.

כבר למחרת התקשר מור שוב. ׳תתכונן, יוצאים׳. היססתי לאחר לילה עם כאבים, אבל אמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא, או שאשב ואשקע בכאבים או שאקום ואתגבר עליהם. התארגנתי שוב ויצאתי למסלול. כך מצאתי את עצמי כמעט יום יום נחוש בדעתי להצליח לרוץ ולהשתקם. עם הזמן התחלתי להירשם למרוצי 5 ק”מ כשמור מלווה אותי כל התקופה, הזמן עובר ואני מוצא את עצמי רץ ומגדיל את המרחקים ונירשם למרוצי 10 ק”מ ומסיים אותם. הרגשתי שאני מתחיל להתלהב ואפילו מתמכר ל׳״שיגעון הריצה” שהיה כמו תרופה לנשמה.

קניתי שעון ריצה ומלתחה חדשה והתחלתי להציב לעצמי יעדים של זמנים ומרחקים. את ה-10 ק”מ הייתי רץ בזמן 50 דקות של שקט והנאה וכן עם הזמן הכאבים פחתו ונהניתי יותר. אז קצב הריצה השתפר ואיתו עלה המרחק ל-15 ק”מ וכמובן שכל הגעה לקו הסיום הייתה תרועת ניצחון. במרוצים התחלתי לראות שכמות האנשים שרצים את חצי המרתון היא ממש גדולה ואם כולם יכולים אין סיבה שאני לא אוכל, והצבתי לעצמי את היעד הבא. שיתפתי את מור החבר שלי שמלווה אותי ורץ איתי בכל מרוץ ויצאנו לדרך לעבר היעד , 4 חודשים של תזונה נכונה ואימונים נכונים ומצאתי את עצמי משיל 20 קילו ועומד על קו הסיום של חצי מרתון טבריה ו-21.1 ק”מ מאחוריי.

נצחון אישי
המשכתי כמובן לרוץ כל פעם במסלול אחר עם אווירה שונה ועם מוזיקה באוזניים, מלווה הירהורים ומחשבות במהלך הריצה החלטתי על היעד הבא המרתון- 42 ק“מ. שוב שיתפתי את מור בהחלטתי. 5-4 חודשים לפני מרתון ת”א הייתה זו מעין הצבת עובדה לעצמי והגשמת יעד ברור ומוחלט. מור עזר לי להכין תוכנית אימונים קפדנית תוך שמירה על תזונה נכונה ושינה ובלי להרגיש הזמן עבר ופברואר 2018 הגיע. נירגש עמדתי על קו הסיום של מרתון תל אביב 2018 כש-42.2 ק”מ מאחוריי ואני נושא את התואר “מרתוניסט” בגאווה גדולה ובתוצאה של 3.5 שעות, פרט שולי מבחינתי באותו רגע.

המרתון היה הישג וניצחון אישי. אני ניצחתי את הייאוש, את הפציעה, את הכאבים ואת המחשבות השליליות ואפילו את חוות הדעת הרפואיות שאשאר מוגבל פיזית ואצטרך להתמודד ולהסתגל להגבלות כתוצאה מהפציעה.

אני זוכר את ההלם של הסביבה, את מחיאות הכפיים, המחמאות והפרגון שהגיעו בכל דרך אפשרית לאחר פרסום תמונת הניצחון האישי שלי במרתון ת”א וקבלת התואר הנכסף. לאחר מכן החלו להגיע טלפונים ובקשות מהסביבה המוכרת שפנו אליי בבקשת עזרה להתחיל לרוץ, מה שגרם לי להתחיל לקרוא מאמרים בנושא הריצה והתחלתי להכין  אנשים לריצות במרחקים שונים.

היום, לאחר שסיימתי 21.1 ק”מ במרתון תל אביב 2019 בתוצאה של 1.37, כשאיתי עוד כמה רצים שכל אחד סיים מקצה אחר בהתאם ליכולתו, החלטתי שהגיע הזמן להפוך ממתאמן למאמן ובכך לעזור לאנשים להגשים את יעדם ולהאמין בעצמם בדיוק כמו שהחבר שלי עזר לי והפך אותי לרץ שאני היום.

נפגש שוב באמצע הקורס כשאספר על חוויית קורס מאמני ריצה בקמפוס שיאים, וכמובן במרוץ הרי הגעש, כי אם כבר יעדים אז נציב אותם על פסגות גבוהות.

רוצים לרוץ עם אייל? להרשמה למרוץ הרי הגעש >>

********
רוצים להפוך ממתאמנים למאמנים?

קורס מאמני ריצות ארוכות ומרתון בקמפוס שיאים באוניברסיטת ת״א, בהנחיית חוה גרו ואבי דה פילוסוף
קורס ייחודי הממוקד בריצה למרחקים ארוכים ובבניית תכניות מתאימות.
הקורס שם לו לדגל את נושא הפרקטיקה האימונית ונשען על התנסות מעשית, השתתפות באימונים מעבר לשיעורי הקורס ופרויקט גמר מעשי במקום מבחן עיוני.
מתאים לרצים בכל הרמות.
לפרטים נוספים ומועדי הקורסים הקרובים >>

כתיבת תגובה