בדרך של הילה

פרק א’ – בחזרה למסלול החיים והריצה מתחילה מהתחלה. ואיך בכלל עושים את זה שוב? הנפש רוצה, רצה. הגוף מסרב. עייף. מיואש….

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 09.09.2014
בדף הבית
14 תגובות

פרק א’ – בחזרה למסלול החיים והריצה

מתחילה מהתחלה.

ואיך בכלל עושים את זה שוב? הנפש רוצה, רצה.

הגוף מסרב. עייף. מיואש. כואב.

ציפור הנפש מנסה להתרומם בחזרה. פורשת כנפיים, נמתחת, ונופלת שוב.

מתקשה עדין להאמין שיכולה.

מקשיבה לרוחות, לדעות, להמלצות, להחלטות.

מקשיבה ונסגרת. נאלמת. נעלמת.

בקרוב מציינת שנתיים מחוץ למסלול הריצה. תקופה בה נהניתי מחומה של “הילה של לביאה”.

 תאונת דרכים שהשאירה נכות וחותם. פגיעה מכאיבה, פגיעה מגבילה, איתה ומולה אצטרך להתמודד בכל רגע ודקה משעות היממה.

עם הזמן שעבר, ועשרות הרופאים והמומחים שפגשתי בדרך למדתי, ולומדת בכל יום שעובר להגדיר את עצמי מחדש.

שלשה מושגים חדשים נכנסו לחיי. נצרבו עמוק בגופי השזוף. האחד הוביל לשני שהעצים את השלישי.  צליפת שוט , SYRINGOMYELIA, פיברומיאלגיה.

“אל תעמיסי על עצמך” היה ונשאר המשפט שאני שומעת כל הזמן. ובעצם למה?! האם מה שרואים משם רואים מכאן?! האם אלו הבוחרים לפנות אלי ספק בדאגה ספק במחשבה של “אמרנו לך” מבינים ומכירים באמת את הצבעים העזים שבנשמתי? אלו הקוראים לי לצאת למרחבים. להריח ולטעום. לנסות ולחוות. ללמוד וללמד. לא לעצור – לדחוף קדימה.

מרגישה שאם רק אצטרך יכולה להזיז הרים, לחצות נהרות.

צילום: ליליאן ביטון

עצרתי. חלק מהרופאים אמרו שזו התרופה וחלקם המליצו דווקא להמשיך בפעילות גופנית –  הבטיחו שזו התרופה.

 ואני, נושאת את הכאב שלי, את תחושת הפגיעה, ההחמצה עצרתי ולא קמתי. דעכתי, וכל כך התעייפתי…

הגעתי למקום הנמוך שלי. זה שכולם כל כך מפחדים ליפול לתוכו. נפלתי, חזק. דווקא בנקודה הכי נמוכה ואפלה בי, הצלחתי למצוא את הכוחות להתרומם חזרה. להביט במראה, לצעוק בחזרה לדמות המביטה בי – “את לא אני”  בעדינות רבה, עקב בצד אגודל למדתי לקלף קליפה ועוד קליפה. לחשוף לאט את הדברים הטובים בי. הנפלאים בי המכניסים משמעות ועצמה לחיי. הכוחות הנפשיים המאפשרים לי להתגבר על הכאב הפיזי, העייפות, היד שנרדמת, הצוואר שלוחץ….

הזמן עבר ולמדתי למפות את הפעולות היום יומיות שמגבילות וכואבות יותר. גיליתי שכל מה שקשור בישיבה ממושכת מול המחשב, הקלדה, או כל סוג אחר של מוטוריקה עדינה מכאיב, לוחץ ומעייף יותר. הבנתי שדווקא התנועה והזרימה מאפשרים לי לאגור כוחות. ממלאים את מאגרי האנרגיה שבי.

למדתי, ובשקט בשקט התחלתי ליישם. חזרתי למסלול. מתחילה בצעידה. עקב בצד אגודל. בודקת. נזהרת.

מתמכרת שוב לתחושת החופש, לאוויר הצלול. לזריחה, לשקיעה. משלבת בהלימה צעידה וריצה. מחזקת את הגוף. את הנשמה. מלמדת אותם שוב לעבוד יחד, לעלות מדרגה ועוד מדרגה.

חושפת את הדרך שלי. הדרך של הילה. מתחילה בקטן. חוזרת לעולם ההדרכה. לתחושה הנפלאה שמציפה אותי כאשר אני עומדת מול קבוצה.

מתוך הפציעה והלמידה מה טוב ועוזר לגוף שלי מתמכרת לשיטות חדשות. משלבת אותן יחד. מאמינה בפעילות גופנית, בוחרת ומבטיחה לעצמי להעביר הלאה.

שעתיים בשבוע שהפכו לארבע הכפילו עצמן ופתאום מהוות פרק משמעותי בשבוע שלי. אני, הילה, עם הנכות שלי ולמרות המגבלה, מרגישה שוב לביאה.

בוחרת להתחיל מהתחלה. במסגרת ההמלצות והטיפול הרפואי לנצח את המחלה.

צילום: תהילה אור  - סטודיו מספרי החלומות

צילום: תהילה אור – סטודיו מספרי החלומות

אני יכולה לחזור לרוץ!!  10 ק”מ הוא המרחק המומלץ והמתאים לי. בקצב שלי. בוחרת לחזור למסלול הריצה ומסמנת את מקצה ה10 ק”מ במרתון המדברי (28.11) כמטרה הנפלאה הראשונה. דווקא שם, במדבר היכן שרוחות החופש נושבות בשלווה, במקום בו הנופים ממלאים את הנשמה – אני מוצאת את נקודת הזינוק חזרה. חזרה לעולם הריצה.

מתחילה את השנה החדשה ומתמקדת באהבת הספורט, ההדרכה והזכות להעביר הלאה.

מתמקדת בחיזוק הגוף, עיסויים, הידרותרפיה, פיזיותרפיה והעלאת נפחים. רצתי 42.2 ק”מ ופתאום 10 ק”מ נראים כחלום נפלא.

ושוב זה מגיע, שוב מציף בחמימות.

 נועלת את נעלי הריצה…רצה אל עצמי על מסלול שלא נגמר.

רצה פצועה. מכירה ומשלימה עם הפגיעה.

הדרך ארוכה. הדרך מאתגרת. הדרך עצובה. הדרך מרגשת. הדרך כואבת. הדרך שמחה. הדרך נעימה.

רצה ובוכה

רצה וצוחקת

רצה עייפה

אבל רצה. ממשיכה.

בדרך קוטפת אנרגיות חדשות. מלקטת קרניים של תחושת סיפוק והנאה. אוספת חופן בטחון עצמי ותחושת העצמה.

מפלסת את דרכי הארוכה בן עיניים בוחנות, עיניים בודקות, עיניים ביקורתיות, עיניים צרות.

אבל רצה. מצליחה. ממשיכה.

והלב מתמלא. השריר מתכווץ ומתרחב. כוחות חדשים זורמים ועוטפים בחמימות כל חלק בגוף.

ממשיכה לרוץ, וכבר לא לבד. ממשיכה לרוץ – ובכל יום מגלה ומקבלת באהבה, את המסלול שנשאר מהיום שעבר.

וכשהשמש שוקעת, נשאר רק חיוך קטן ומבויש. הלב מלא והנשמה שלווה.

אבל עדיין רצה. ממשיכה.

ובדרך מגלה את הדרך שלי – “הדרך של הילה”

צילום תמונת פרופיל: תהילה אור מסטודיו מספרי החלומות

נכתב על ידי הילה לביא, נשואה לקיבוצניק מסוקס, אימא ברוכה בשלושה אינדיאנים ופוקהונטס. רצה למרחקים ארוכים על המסלול ומחוצה לו… בעלת “הדרך של הילה” בקיבוץ רמת הכובש – שיעורי עיצוב, אירובי, כוח, TRX, זומבה, DRUMS ALIVE, ריצה. לאתר של הילה

תגובות על "בדרך של הילה"

14 Comments

כתיבת תגובה