אפשר לרוץ לבד אך אי אפשר לעשות את זה לבד.

בכל פעם כשאני מתקרב אל קו הסיום, במרחק נגיעה מהשער שמבשר על סוף המרוץ וכשמסביב אנשים מריעים ללא הפסקה, באופן אינסטינקטיבי אני…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 10.11.2016
בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים
0 תגובות

בכל פעם כשאני מתקרב אל קו הסיום, במרחק נגיעה מהשער שמבשר על סוף המרוץ וכשמסביב אנשים מריעים ללא הפסקה, באופן אינסטינקטיבי אני זורק את המבט שלי לצדדים לחפש אותה בקהל. אני יודע שהיא מחכה לי, דואגת ונרגשת, מעודדת, עייפה אך גאה, לא שוכחת לתעד את תמונת הסיום. היא יודעת שאחצה את הקו ואבוא אליה, עם השיא או בלעדיו, אחזור כמו שיצאתי, עם תוספות של אגלי זיעה על הפנים ומבט מלא התרגשות שאי אפשר להחמיץ. לא משנה כמה זמן עבר מהרגע שיצאתי, לא משנה באיזה מרחק מדובר, היא מחכה לי שם. תמיד.
אני מדבר כמובן על אישתי אשר מלווה אותי בכל אימון ובכל מרוץ, לפעמים פיזית אבל תמיד במחשבות, נוסעת איתי לכל מרוץ רחוק, מחכה לי בקו הסיום, גאה ונרגשת, כאילו זו היא עצמה שרצה שם. ומה ההבדל בעצם? אני יודע שבלעדיה זה היה אפשרי, אך קשה ולא מושלם.
המאמר הזה מוקדש לה, ולמען האמת הוא מוקדש לכל בן או בת זוג שמלווים את יקירם באימונים ובמרוצים. אנחנו מדברים כל כך הרבה על מה שאנחנו עוברים ומשקיעים, הגיע הזמן להסתכל מה הצד השני, זה שמשקיע יחד איתנו. כי כמו ששר ברוס ספרינגסטין:

“Two hearts are better than one, Two hearts girl get the job done”.


לא קל להיות הצד השני של מישהו שרץ באופן קבוע, שמשתתף באימונים ובתחרויות, על אחת כמה וכמה אם מדובר במרתון. זה לא פשוט פיזית ונפשית, בוודאי אם לא מתחברים לזה ונאלצים ליטול  חלק בגלל הבחירה של הבן או בת הזוג, לא תמיד פשוט להבין למה הם רוצים בזה ועוד לשלם את המחיר על כך. לכן כשאנחנו רצים, לפני שאנחנו מתרכזים בתוצאות ובהישגים שלנו, אנחנו צריכים להוריד את הכובע בפני מי שעוזר לממש את המטרות שאנחנו מציבים בפנינו. בלעדיהם, היה לנו הרבה יותר קשה. הרי שני לבבות תמיד עושים את העבודה.
את המאמר הזה אחלק ל-3 היבטים עיקריים של תמיכה והקרבה: הזמן, תמיכה מנטאלית ונוכחות פיזית. בין לבין אכניס גורמים נוספים שמשתלבים בנקודות הנ”ל. לשם הבהרה, במקום לרשום בן או בת זוג, ארשום “הצד השני”, לשם הנוחות.
הקדמה קצרה
לא מזמן אחד האתרים הגדולים בישראל סיקרו את הרעיון של קבוצות ריצה ורכיבה וכיצד הן משפיעות על הזוגיות. מן הסתם הם בחרו להתעסק יותר בצד העסיסי של העניין, אך פה ושם היו גם טיעונים מעניינים ונכונים. בין היתר נטען בפי מי שאיננו נוטל חלק בחוויה, שהוא מתקשה להבין את המשמעות שלה ולכן הרבה פעמים נוצר המתח הזה, בין מה שהרץ רוצה או צריך לעשות לבין מה שהצד השני לא מבין ונראה לו כמו בזבוז זמן שבא על חשבון המשפחה והזוגיות. כמובן, שכששני בני הזוג נוטלים חלק בחוויה של הריצה, קל להם יותר להסתדר, להבין ולדחוף אחד את השני.אך אז מתעוררות בעיות אחרות.
אני מניח שבשביל לא להגיע למתח הזה יש למצוא את האיזון- בעוד שהצד השני צריך להבין את המשמעות והחשיבות של הריצה לחייו של הצד שרץ ועד כמה היא תורמת לו בחיים, הרי הצד שרץ צריך להבין שלא כל דבר שנראה לו חשוב, ברור מאליו שהוא חשוב לצד השני ועליו להתחשב בכך.
נקודות תמיכה – זמן שווה הרבה יותר מכסף
האלמנט העיקרי שמשפיע, כך אפשר להניח, על הצד השני בכל הקשור לאימונים ולתחרויות שלנו הוא הזמן- דהיינו, משך הזמן שאנחנו מבלים מחוץ לבית.
כמובן שהגורם העיקרי הם האימונים. במהלך השבוע רוב הרצים מתאמנים בין 4 ל-7 ימים. לכן ההשפעה יכולה להיות עצומה. אם אנחנו רצים בבוקר, זה אומר שהצד השני אמור להיות אחראי לכל מה שקשור לילדים, בהנחה ואנחנו לא חוזרים עד אז הביתה, וזה עוד לפני שנגענו בשאלה, האם בגלל שאנחנו מתעוררים מוקדם, אנחנו לא מעירים גם אותו. מילא אנחנו בחרנו לקום מוקדם, מה הוא אשם בכך? כל זה נכון גם לערב, אם אנחנו מתאמנים בשעות המאוחרות של היום, אז שוב, ייתכן וכל מה שקשור לטיפול בילדים ייפול על הצד השני. ומעבר לשגרה -אם נקבעו תוכניות מסוימות, צריך לעשות את ההתאמות הנדרשות לתוכנית האימונים. בוודאי בימים של לפני מרוצים חשובים.
בסופי שבוע זה אפילו יותר מורכב. מרבית הרצים עושים אז את הריצות הארוכות שלהם בשבת, מה שאומר שבערב שישי הם הולכים לישון מוקדם, אם היו תוכניות לצאת הן יידחו (בהנחה ועדיין נמצאים בגיל שיוצאים לבלות בימי שישי). ואז מגיעה שבת, בעוד אנחנו מתעוררים מוקדם בשביל לצאת לארוכה, במקרה הטוב הצד השני אומנם ימשיך לישון כהנאתו, אך אם יש איזה תכנון לטיול או בילוי עם הילדים, הוא כנראה יידחה בכמה שעות, אם בכלל.
כאן אפשר לסייג –  אם לא נמצאים בעונת המרוצים ולא מתכוננים למרתון, אז הכל גמיש יותר  ותוכנית האימונים יותר פשוטה. אם כי גם בתקופת האימונים, כשיש באירועים חשובים, אנחנו נתאים את תוכנית האימונים אליהם ולא להיפך.
האימונים הם רק גורם אחד כאמור, מה בנוגע למרוצים עצמם? אמנם האימונים הם יומיומיים ולכאורה נראה שהם יותר משפיעים, אך הם דורשים פחות הכנות- אפשר לעשות אותם ליד הבית ובשעות שנוחות לנו. לרוב, המרוצים הם עניין של פעם בחודש-חודשיים (או יותר), אך אין לנו השפעה על השעה ועל המיקום שלהם. לכן הם יכולים להשפיע יותר על הצד השני.
לירון תמם - מרוץ גבעתיםכשמדובר במרוצים קצרים, עד 15 ק”מ, אני מניח שרמת הקושי וההשפעה על הצד השני היא מינורית. למרות שתדירות ההשתתפות במרוצים כאלה היא גבוהה, עדיין, הם נתפסים לא פעם בתור תחליף לאימון ואינם דורשים הכנה קיצונית לפני או התאוששות ארוכה אחרי.
לעומת זאת במרוצים ארוכים יותר, מ-21 ק”מ ומעלה, בוודאי כשמדובר במרתון ומעבר לכך, אז ההשפעה שלהם יכולה להיות עצומה. החל מתוכנית האימונים שלפני, עם כל מה שכרוך בכך (שעות שינה סבירות, תזונה מתאימה, הכנה פיזית ומנטאלית ועוד) ועד ההשתתפות במרוץ עצמו. אנחנו אומנם אלה שרצים אותו, אך הצד השני הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
נניח והמרוץ מרוחק ממקום המגורים שלנו, זה אומר שאנחנו צריכים להגיע אל המקום יום קודם ולישון בו. אם הצד השני מחליט להישאר בבית, זה אומר שכל הטיפול בילדים או בבעלי החיים (בהנחה ויש) נופל עליו. אם הוא מחליט להצטרף, זה אומר שגם הוא צריך לקחת יום חופש ואם הוא בוחר בכך- להיות איתנו לפני המרוץ, לקום מוקדם ולחכות לסיום. לרוב הוא גם יצטרך לנהוג בדרך חזרה. אם מדובר במרוץ ארוך ומהיר, הוא יצטרך להתמודד עם יום-יום וחצי של התאוששות מצידנו.
כל זה נכון פי כמה וכמה אם מדובר במרוץ בחו”ל, יש זוגות שמנצלים את זה לחופשה ויש זוגות, שצד אחד נשאר בארץ לטפל בכל, בעוד שהחצי שרץ כובש לעצמו עוד מטרה.
מתוך ניסיון אישי קצר, אני יכול לומר שתמיד עדיף שהצד השני יגיע גם למרוץ. בעיקר בשביל התמיכה המנטאלית. הנוכחות שלו מסירה לחצים, מפחיתה דאגות, מנטרלת את הבדידות ובעיקר מדרבנת ומעודדת. אין לי ספק שזה יכול להיות שווה לנו כמה דקות או שניות במרוץ.
לפני שנעבור לתמיכה מנטאלית ופיזית, אסור לשכוח את ההיבט הכספי. כל מי שרץ יודע שמדובר בתחביב לא זול, לא משנה אם רק מתאמנים או גם מתחרים. מהנעלה ועד הרשמה לתחרויות, בתי מלון ועוד. מן הסתם ההשקעה הזאת באה על חשבון דברים אחרים. כמו בכל היבט אחר, גם כאן לתמיכה של הצד השני בתחביב שלנו יש חשיבות גדולה.
ניצוצות של הבנה בצד המנטאלי והפיזי
האימונים הם הדרך והתחרויות הן התוצר הסופי, ומלבד התמיכה של הצד השני בזמן שאנחנו משקיעים בהם עם כל מה שכרוך בכך, יש נדבכים נוספים של תמיכה שהם מעניקים לנו וחשובים עבורנו בשביל ליהנות ולהגיע אל המטרה שלנו. הנדבכים המנטאליים והפיזיים.
לא תמיד קל להיות לצד אדם שרץ, בוודאי לא כזה שיש בו את החיידק התחרותי וההישגי, באחרים ובעיקר בעצמו. זה דורש הרבה כוח והבנה. לא פעם הוא חווה תקופות לא פשוטות, מתקופות אימונים לא טובות, תוצאות לא מספקות ובוודאי אם מדובר בתקופה של פציעות או דברים אחרים שמונעים ממנו לרוץ.
לכן, החצי השני שלנו צריך להיות מוכן ומסוגל לספק את התמיכה המנטאלית הנדרשת. הוא עוזר לנו לגלות בנו דברים שאנחנו לא יודעים שקיימים, דברים שאנחנו מתקשים לראות או להוציא החוצה, כמו מאמן או פסיכולוג טוב. הוא מספק לנו תשובות לשאלות שאנחנו שואלים את עצמנו בקול או בשקט, אפילו אם יש לנו ביטחון עצמי גבוה, הרי שאנחנו זקוקים לאותם חיזוקים ותמיכה, בשביל לשמר ולהשתמש בו בתבונה.
התמיכה הנפשית עוזרת לנו להגיע לתוצאות טובות יותר, בלעדיה לא משנה כמה האימונים שלנו טובים, אנחנו לא נצליח. לפעמים גם שתיקה של הצד השני או רק הקשבה והתעניינות יכולה לעזור. לא כל אחד יכול להיות גם פסיכולוג, אפשר להניח שלא כל אחד מאלה שרצים רוצים שהצד השני ישמש ככזה, מספיק שהוא יקשיב, יתעניין ויעודד.
לצד התמיכה המנטאלית יש גם את התמיכה הפיזית. זה מתחיל מהדברים הקטנים, שעות שינה קבועות ונוחות, שיגעונות שונים לגבי צריכת מזון, עזרה בתרגילי מתיחות וחיזוק, ואפילו ברמה הבסיסית והמובנית מאליה של חיבוק קל לפני המרוץ או אחרי. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל להצליח.
לסיום, אני מאמין גדול שזוגיות טובה מורכבת משני פרטים, שיש להם את העולם המשותף שלהם ולכל אחד מהם יש גם את העולם שלו. עולם בו הוא מגשים את החלומות האישיים שלו בתמיכה ועזרה של הצד השני. למען הבריאות הנפשית של הזוגיות ושל כל אחד בנפרד, חשוב שלצד הדברים שהם עושים ביחד, כל אחד צריך לעשות את הדברים שהוא נהנה מהם. הצד השני צריך לדחוף אותו בלי הפסקה, גם אם לפעמים זה גובה מחיר מסוים. לכן כשאנחנו רצים ונהנים, עלינו להודות לצד השני שתומך בנו ומקבל את השיגעונות שלנו, בכל מחיר, בלי הפסקה.
ובינתיים – בדרך לטבריה, מה קורה?
אוקטובר עבר, גם החגים נגמרו, מזג האוויר השתפר פלאים כמו שאפשר להרגיש, ואפילו שעון החורף התחיל לעבוד, כך שהיום מתחיל מוקדם יותר. כרגע אני נמצא בעיצומם של ההכנות לקראת המרתון. בשבועות האחרונים סגרתי ריצות ארוכות ראשונות של 30 ו-32 ק”מ באיכות גבוהה, אני מתחיל לצבור עומסים. הגוף, נדמה לי, מוכן לבאות וההתרגשות נבנית לאט לאט, והיא תגיע לשיאה, כשאראה את פנייה בקו הסיום, מחכה לי, כמו תמיד.
תמונה אישית
מאמר מאת לירון תמם ,
כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו.
לכל הכתבות של לירון תמם.
לכל הכתבות: בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים

כתיבת תגובה