אמרו ה(חצי) מרתון הכי קשוח בארץ, אמרו וקיימו!

החצי הכי הכי שלי! חצי מרתון התנך. 21.26 ק”מ על 440 מטר טיפוס, מדוד בשעון הגארמין שלי. בשעה 03:30 בבוקר כבר הייתי…

מאת: ChenS
בתאריך: 18.10.2019
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

החצי הכי הכי שלי! חצי מרתון התנך. 21.26 ק”מ על 440 מטר טיפוס, מדוד בשעון הגארמין שלי.

בשעה 03:30 בבוקר כבר הייתי על הרגליים, אמרתי כבר שלריצה אני מתעוררת תיק תק? בלי “נידנוד” של השעון מעורר. בלי בעיה אני קופצת מהמיטה, בראש מה שעובר לי: רגע, זה היום, לא? חיכיתי כל כך ליום שישי הזה של חול המועד, חצי מרתון התנ”ך אצלי ברשימת המירוצים העונה. הבגדים מוכנים, מקופלים בצד: חולצה, גוזיה, מכנס וגרביים. אני מגיעה למרוץ הזה כחלק מההכנה שלי למרתון טבריה (בע”ה). ישנה תכנית מהמאמן לרוץ לפי דופק מטרה, לקחת גלים בזמן, לשתות.

מתארגנת ויוצאת לדרך לראש העין אל נקודת הכינוס שהיא למעשה נקודת הזינוק של מיקצה המרתון, משם אנחנו אמורים לעלות אל ההסעות לאריאל. מסתבר שגם רצי מיקצה ה 10 ק”מ שאמורים לזנק משילה עולים יחד איתנו, וההסעה עוברת דרך אריאל, שם אנחנו יורדים והיא ממשיכה לשילה. ההסעות יוצאות באיחור מה שגורר איתו איחורים נוספים בהזנקות. אבל מה זה משנה… השמש כבר אוטוטו זורחת וצובעת את היום בצבעים מרהיבים.

התארגנות באוהל ההתכנסות באריאל, שתייה חמה כיבוד. מתחילות שמועות ששעת הזינוק התאחרה ל 07:30, אבל כמה דקות לאחר מכן חזרה לשעה המקורית, ל 07:00. אנחת רווחה.

אנחנו מוזנקים מהמרכז למנהיגות באריאל, מתחילים את מסלול הריצה בתוך איראל, בירת השומרון, עם עליה לא מבוטלת ודי תלולה, אני כבר מבינה שלפני מסלול “לא פשוט”, או “קשוח” כמו שכבר אמרו לפני. העליה הזו לא מוותרת, אני כבר מבינה שלא באתי לנוח פה אלא לתת עבודה, מחכה לראות שיצאנו מאריאל, רוצה לצאת לדרך. שמעתי שיפה פה, שזה חבל ארץ מדהים, ארץ בנימין.

בק”מ ה- 5 אנחנו יוצאים מהשער של איראל לאחר שחלפנו על פני האוניברסיטה.רצים לכיוון “נופי נחמיה”, בק”מ ה 10 פונים ימינה מצד שמאל היישוב “רחלים”. אנחנו רצים על כביש 60, חולפים על פניהם של יישובים ערביים ויהודיים. עולים ויורדים, מגיעים לאזור מישורי בק”מ ה 12, 13, 14 , חיילנו ולוחמי משמר הגבול מאבטחים לכל אורך הדרך את המסלול, מנופפים זה לזה לשלום. אנחנו צובעים את האווירה והאוויר, הרקע שמח וגועש, איזה כיף להיות חלק מהיופי הזה.

הריצה המישורית בק”מ ה 13, 14 וה- 15, משני צידינו כפרים, אני מנופפת לשלום גם לחיילים.

הפסטורליה המדומה כאן בשילוב עם הנוף היפיפה, לרגע מביאה אותי לחשוב:

“אז על מה כל המהומה פה בכלל?” “למה אי אפשר קצת שקט, למה אי אפשר לחיות חיים טובים ביחד?” אבל אלו שאלות מורכבות שאפשר להתעסק איתן בראש בזמן הריצה, ותוך כדי זה עולה המחשבה שהינה אני לפני הנקודה הקריטית שבה מתחילה העלייה האכזרית הזו מעלי לכיוון שילה. הנקודה הזו מסיטה את קו המחשבה, צריך להתמודד אין ברירה. הסכסוך העקוב מדם ביננו לשכנינו לא יפתר כל כך מהר.

אני רואה את היישובים על פסגת הרכסים וחושבת לעצמי “אוקיי, הינה אני באה עלייה אכזרית ואני מוכנה, אלייך התכוננתי, עבדתי וחיכיתי”.

בק”מ 16 והלאה זו העליה המדוברת, שחלקנו אותה עם מיקצה המרתון המלא ועם מיקצה ה 10 ק”מ. הראש קדימה, חושבת מחשבות חיוביות, אני יכולה, חיכיתי לזה, זה אצלי, אני לוקחת את זה הכי חזק שאפשר.

קו הסיום לא נראה באופק. הק”מ ה 20 עושים סיבוב פרסה ונכנסים לישורת האחרונה שהיא ק”מ אחרון בכורכר חולי והוא בלתי נגמר, עד שברקע אני שומעת את הקולות של קו הסיום, וסוף סוף מופיע לפניי הרגע שאליו חיכיתי כל כך.

אני מסיימת שנייה כללית בנשים.

 

 

למדתי שאני יודעת לרוץ לפי התכנית שהוצבה לי, לעמוד ביעד, לא להתפתות לפתוח מהר מידיי, לא להתפתות ולשלם מחיר יקר בהמשך (פיתויים ותשלומים זה כבר נושא לכתיבת פרק נוסף בסידרה).

התמודדתי עם החשש מהלא נודע, לא מכירה את המסלול רק שמעתי עליו וידעתי שהוא מהקשוחים ביותר. התמודדתי עם היציאה ממעגל הנוחות, להשתתף במרוץ שאת לא מגיעה עם הרכב עד שער הזינוק אלא נעזרת בגורמים אחרים, כמו הסעות, כבישים חסומים וגורמי בטחון שאני תלויה בהם.

למדתי שיש מקומות אחרים שאפשר להגיע אליהם כשיוצאים מאזור הנוחות, שזה אולי מחיר ראשוני שצריך לשלם אבל הוא בהחלט משתלם. המקומות האלו הם לא רק על המפה אלא מקומות אצלי בראש ובנפש.

והכי כיף זה לפגוש חברים וחברות לריצה, זה מבחינתי שווה את הכל!

כתיבת תגובה