אישה אחת, כמעט לבדה, מעזה

״כשיעד ביטנר הגיע, בקילומטר 44 עם הרכב לומר לנו שהתחנה האחרונה נסגרת, שם ידעתי בוודאות שאני את המירוץ הזה מסיימת ויהי מה!״ / טל הורוביץ סיימה את מקצה האולטרה 50 ק״מ בתנ״ך תש״ח

מאת: מורן מישל
בתאריך: 14.10.2018
הבלוג של טל הורוביץ
0 תגובות


אל נא תדאגו למי שהולך באיטיות, אלא למי שחדל מללכת” (פתגם סיני)

כשיעד ביטנר הגיע, בקילומטר 44 עם הרכב לומר לנו שהתחנה האחרונה נסגרת, שם ידעתי בוודאות שאני את המירוץ הזה מסיימת ויהי מה!

בשעה 2:34 ביחד עם כל רצי מקצה ה-50 קילומטרים במירוץ, הוזנקנו לדרך. מוטי, שנרשם למירוץ במטרה אחת ויחידהללוות אותי במהלך כל הריצה, ואני.

הגעתי למירוץ הזה בשיאה של תכנית אימונים למטרה שונה לגמרי, הריצה במירוץ תנך תשח תשתמש אותי כמעין סימולציהריצה ארוכה בדרך אל המטרה הגדולה הבאה שלי.

אני מכירה את המסלול וכבר רצתי במירוץ את המרחק הזה לפני שנתיים. רק שהפעם, מדובר בסוג אחר של ריצה מבחינתי, תוואי שטחנוחיותר לריצה רציפה מאשר מרבית האימונים שלי בשנה וחצי האחרונות. את אימוני הנפח שלי אני מבלה ביחד עם קבוצת Summit Running& Fitness (שם גם הכרתי וחברתי אל מוטי, המלווה והמלאך השומר שלי במירוץ הזה), בריצות הרים ושטח מסוג קצתאחר“, מאשר השבילים של תנך תשח. בכנות, לא יכלתי להעריך עד כמה השוני הזה יקשה עלי במהלך החצי השני של הריצה.

המאמן הקודם שלי לימד אותי פעם להתייחס לריצה שמתחילה באמצע הלילה כריצה שנחלקת לשניים: עד הזריחה, ומהזריחה והלאה. השתדלתי לאמץ את הטיפ הזה גם הפעם, מתוך הערכה (שהיתה מדוייקת אגב) שהזריחה תפגוש אותי באזור מחצית הדרך.

יש משהו קסום בריצה בשעות הלילה שקשה לי להעביר למי שלא רץ בלילההשקט, המרחבים שנגלים לנו בין אורות פנסי הראש, מרבדי הכוכבים שפרושים מעלינו ומסמנים את הדרך, רצי אולטרה נוספים שמגיעים מאחורינו או רצים לצידנו, שקועים בעצמם ובשקט שאפשר רק לדמיין ולנחש מה עובר להם בראש בשלבים שונים של המירוץ, וכמובן רצי השליחים שמדי פעם מגיעים מאחורינו וקוראים לעידוד כשמבינים שאנחנו רצים של מקצה ה-50 קמ. כל החושים מתחדדים ואני יכולה להגיד באופן מובהק שהייתי עירנית, יעילה וחדה, יותר מהרבה ריצות לילה שהיו לי קודם לכן, דבר שחיזק אותי מאוד.

בריצת אולטרה כמו בריצת אולטרה, יש שני כללים שאני תמיד מזכירה לעצמי. הראשון והחשוב ביותר הוא שאני יודעת איך אני מתחילה את המירוץ, לא איך אני מסיימת“, כי הכל יכול לקרות בדרך, המשברים יגיעו, וכלקירשמגיע נראה הרבה יותר גדול אבל ההתגברות עליו היא הרבה יותר מספקתהכלל השני שלי הוא להישאר זו שמנהלת את הריצה ולא להתנהל על ידה. כל עוד אני בשליטה ובקרה על עצמי, אני מצליחה להתקדם קדימה.

אעצור לרגע ברשותכם ואומר שאין לי נסיון רחב מדי במירוצי אולטרה, המרחק הארוך ביותר שרצתי עד היום היה 80 קמ במירוץ שטח מדהים בצרפת, ומאז רצתי מרחקים של עד 50 קמ בארץ ובחול. כל מה שאני חווה, כותבת ומשתפת הוא על סמך הנסיון, הידע והחוויה האישית שלי, על סמך האימונים שלי (או בקיצור, אל תתפסו ממני איזו אולטרהמרתוניסטית עם רזומה עשיר, אני יום וחצי בעולם הזה ועוד לא חוויתי מאית ממנו).

המשבר שלי מתחיל בתחנה של יער אשתאול. רץ נוסף במקצה 50 קמ זרק לנו שאנחנו אחרונים, ואמר שמי שמגיע אל התחנה הבאה קודם, שיעדכן אותם שיש עוד רצים בדרך, כדי שלא יסגרו אותה. המשכנו להתקדם, מוטי ואני, ובראש התחילו לירעשי רקעשל חישוב זמן ה– Cut-Off. ביחד עם חוסר הריכוז והמחשבות שמעסיקות אותי ומחלישות אותי מנטאלית, התחלתי להרגיש את הקושי להכניס מזון באותה כמות וקלות שהיתה לי במחצית הראשונה של המירוץ.

בדיוק כאן מגיע הפער שבין אופי האימונים שלי בשיגרה לבין הריצה במירוץ תנך תשח. בעוד שהמירוץ עובר כולו על שבילים ברי ריצה, החלוקה באימונים שלי היא כזו שבשלבי הליכה בעליות או במקטעים קשים יותר, אני מנצלת את ההאטה והטיפוס כדי לאכול ולשתות. בגלל הקצב שמוכתב על ידי תוואי השטח, אני מצליחה לנהל את זה נכון ונוח יותר לכל אורך הדרך.

הפעם, הריצה אחידה ומתמשכת הרבה יותר משאני רגילה לה, האכילה מעכבת ומאטה אותי עד כדי שאני לא מצליחה ללעוס או לבלוע את האוכל בקלות אליה אני רגילה. התחילה כאן התמודדות עם משהו שלא חוויתי בתקופת האימונים ואני לא רגילה אליו.

את העליה הבלתי נגמרת לבית מאיר אנחנו הולכים. הרץ שהיתה איתנו נשאר לא רחוק מאחורינו והמתנדבים המקסימים בתחנה חיכו לנו. הדבר היחידי שאני צריכה הוא מים, למלא את הבקבוקים שלי ולהמשיך להתקדם. ברור לי שאני מעבר לזמן שחשבתי שייקח לי וברור לי שאני מעבר ל– Cut-off.

תוך כדי הריצה מוטי ואני מדברים על אופי האימונים שלנו, על הנקודה בה אני נמצאת בתכנית כרגע ומעלים מחשבות, שאלות והצעות לשינויים ליום שאחרי קו הסיום. אם יש דבר שברור לי בשלב הזה, הוא שאני את המירוץ הזה מסיימת. אחרכך אקבל החלטות לגבי ההמשך.

יעד מגיע ופוגש אותנו 2 קמ לפני תחנת דרך בורמה. השעון מראה 44 קמ. הוא אומר לנו שהתחנה נסגרת. ביקשתי ממנו שישאירו שם רק מים, אני לא צריכה מעבר לזה. אני את המירוץ הזה מסיימתהודעות וואטספ מחברים קרובים נתנו לי עוד קצת אוויר ודחיפה קדימה. היה אחד שאפילו גרם לי לצחוק בקול רם.

כל הגוף כואב כבר, הרגליים שורפות ואי אפשר להתעלם מזה שאנחנו כבר שבע וחצי שעות על הרגליים. הנחתי שקיפלו כבר את מתחם הסיום. בטח כבר אף אחד לא נמצא במתחם ולא מחכה לי. אבל מבחינתי זו הריצה שלי, מוטי ואני מסיימים את זה ביחד. את המלחמה הזו אני מנצחת!

2 הקילומטרים האחרונים היו קשים. אנחנו עדיין מדברים, מתחילים לנתח את המצב, את המשבר הזה שאני צריכה למצוא לו פיתרון להבא, מתקשרים בינינו באופן ברור ולשמחתי, לא איבדתי את הריכוז. מרחוק אני רואה את שער הסיום, את הדגלים ואני מתחילה לבכות.

500 מאחרונים, הכביש במגמת עלייה. אני רואה מרחוק את תמר, מקס וגיא החברים המדהימים שלנו שסיימו לרוץ 100 קמ, וחיכו לנו בסיום. תמר עם אנרגיות מדהימות מלווה אותי את ה100 מהאחרונים של הריצה ומעודדת אותי.

סיימנו!
עופר עומד ומחייך אלי בסיום עם מדליה וחולצה. חיבוק, חיוך ובכי.
זו תחושת קטרזיס שקשה להעביר כאן במילים. היתה בי הקלה, וסיפוק.
אני את המלחמה הזו בעצמיניצחתי.
עברו 48 שעות מאז המירוץ והמסקנות עדיין בשלבים של למידה והפנמה.
זו חווייה שמתחילה הרבה לפני וממשיכה הרבה אחרי המירוץ עצמו.

אני נהנית לרוץ, אני נהנית מהאתגרים ומאושרת כשמצליחה להתגבר על המשברים בדרך. זה חלק בלתי נפרד מריצה למרחקים ארוכים ואי אפשר (ואני גם לא רוצה) להמנע מזה.

מהריצה הזו יש לי כמה מסקנות מטעויות ולקחים שאני מתכוונת לקחת לדרך ואל הריצות הבאות שלי, מכל סוג ובכל תוואי שטח שאפגוש.

יש כל כך הרבה רצים, כשלכל אחד יש את הדרך שלו, את העולם שלו, את המשברים שלו. הרץ לידי שנבהל ודיבר על זמן סגירת התחנה נכנס לי לשביל והשתלט לי על המחשבה. ההקשבה לרעשי הרקע מסביב היתה בעבר, ועודנה, החוליה החלשה שלי. אני צריכה לעבוד על היכולת שלי להתעלם ממה שמאט אותי בדרך.

לחברים ולתמיכה מסביב יש כוח שקשה להסביר אותו במילים. אם מוטי ואני לא היינו רצים ביחד, כנראה שהייתי מתנהלת אחרת ולא מסיימת את המירוץ. היכולת שלי לבקש עזרה, לשתף אותו בזמן אמת בהרגשה שלי ולנקות את הקושי ממני, להתקדם למרות ובתוך המשבר, ביחד איתו, לדבר ולצחוק ברגעים הנמוכים ביותר.

לא הייתי עוברת את זה לבד, היה שם שילוב כוחות שהביא את שנינו לסיים את מה שהתחלנו ביחד.
את הטעויות, הקשיים והמשברים שעברתי בדרך ייקח לי עוד קצת זמן לעכל וללמוד כדי לשפר לפעם הבאה.
את הניצחון של הראש על הגוף ואת הנחישות לסיים את מה שהתחלתיאני מוקירה את עצמי על זה, מסופקת לדעת שיש לי את הכוח הזה. אני עוברת דרך ובתוכה אני יוצרת את עצמי מחדש, אני לומדת על עצמי דברים שלא הכרתי וזה משנה ומחזק אותי כרצה, כמאמנת וכבתאדם בכלל.

למירוץ תנך תשח אני אחזור, למקצה כזה או אחר, כרצה יחידה או למקצה שליחים. אני אוהבת את השטח והאזור הזה יותר מכל שטח אחראני אוהבת את הפגישה עם עצמי במירוץ הזה, אני יוצאת מהפגישה הזו בכל פעם קצת אחרת. ובשורה התחתונה והחשובה ביותר, אני פשוט אוהבת לרוץ.

כתיבת תגובה