אז ככה זה מרגיש / מיכל רג'ואן

אז ככה זה מרגיש  / מיכל רג’ואן 4:15, בבוקר, השעון מצלצל (ברור שחושך בחוץ), לפעמים בא לי לסגור אותו ולהמשיך לישון ולפעמים…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 11.08.2015
בלוג
0 תגובות

אז ככה זה מרגיש  / מיכל רג’ואן
4:15, בבוקר, השעון מצלצל (ברור שחושך בחוץ), לפעמים בא לי לסגור אותו ולהמשיך לישון ולפעמים אני ממש מחכה שיגיע הבוקר כמו בריצה של היום.
אז החלטתי לקחת מאמן, לא רק כדי לכתוב לי תוכנית אימון, אלא כדי שמישהו יוכל לתת לי בראש, שאהיה מחוייבת לתת דין וחשבון וככה, גם אם ממש קשה לי ובא לי לוותר על האימון זה לא יקרה.
יום לפני דיברתי איתו בטלפון, אחרי שראיתי את האימון ההזוי שהוא נתן לי להיום, הראש לי ואני החלטנו שהאימון הזה לא טוב לנו, אולי ניפצע, אולי זו לא התקופה עדיין, בכל זאת 20 שבועות לפני טבריה, אימון כזה?? אבל בפנים ידעתי את הסיבה האמיתית, אני מבועתת מהאימון הזה, כל כך הרבה זמן לא רצתי על קצבים כאלו , למה שאצליח להשלים את האימון הזה ככה סתם משום מקום? הרי מאז טבריה הקודם, לא באמת הבאתי את עצמי לסבול באימונים, אז אצליח לסבול באימון הזה?
השיחה איתו בטלפון הייתה “האשמה”, איך הוא בכלל מעז לתת לי כאימון ראשון אימון כל כך קשה עוד בתחילת דרכו כמאמן שלי. “אני אפצע, אני מכירה את הגוף שלי”, הוא לא ויתר.. “אני לא מבינה איך אתה רוצה שארוץ אינטרוולים על קצב 10 ק”מ שלי, כשבפעם אחרונה כשרצתי  בקצב הזה הייתה בשנת 2010 ?”, הוא לא ויתר. אהבתי את זה למען האמת, הוא האמין באימון שהוא נתן לי .
קצת רקע עליי ועל המאמנים בחיי, חוץ ממאמנת אחת פיטרתי את כולם. חס וחלילה לא בגלל שהם לא היו מאמנים טובים, אלא מכיוון ששיניתי כמעט כל אימון שהם נתנו לי י כי “ידעתי” מה טוב לי.
במרתון טבריה האחרון אימנתי את עצמי , בטח תחשבו שאני אכתוב שלמדתי למה אסור לאמן את עצמי, אבל לא. שברתי את השיא שלי במרתון הזה אחרי 6 מרתונים שבהם לא שברתי שיא.
אז איך זה מסתדר? אני ממש מרגישה שבכדי לעלות דרגה, אני צריכה מחוייבות. לא מחוייבות בסגנון של לקום בבוקר – את זה אני עושה על אוטומט, אלא מישהו שיצעק עליי אם ויתרתי לעצמי או מישהו שיהיה שם להטיף לי אם אני “מחרישה קילומטרים” (מוסיפה קילומטרים לאימון אחרי שהוא נגמר) או רצה מהר מידיי באימוני השחרור. לא צריכה את ה”כל הכבוד”. לא כרגע בכל אופן.
אז קמתי, הקפה השחור הרגיל, אפילו החלטתי לאכול משהו לפני האימון, כזה שייתן לי כוח. שתיתי מים ואפילו ענדתי שני שעוני GPS כדי  לבחון את שניהם באינטרוולים. איזו מחוייבת אני פתאום
(טוב נו, אולי גם קצת בלחץ).
נעלתי נעלים וירדתי למטה.. ואווו איזה חום, התחלתי לרוץ ממש לאט והנה מגיע לו הראש הקטן והחמוד שלי, שבריצות כאלו הוא הראשון שקופץ קדימה:  “חם, איך החלטת לעשות היום אינטרוולים, איזו לחות יש, אם עכשיו את על קצב 5:30, איך תגיעי ל 4:19”. ולרגע אחד זרמתי איתו:  “אז ארוץ על קצב 4:30, אגיד שהיה חם” וכל הדיאלוג הזה רץ לי בראש 10 דקות לפני שבכלל התחלתי את האינטרוול הראשון.
אינטרוול ראשון, עבר בהצלחה, לא היה יותר מידיי זמן לעוד חפירות של הראש.
שאר האינטרוולים הגיעו, ובכל אינטרוול אני מדמיינת מה אגיד לאלעד אם אוותר לעצמי, אם אוריד מהירות…ויותר מזה – אני מול עצמי אומרת לו “אני? כזו חלשה?”  אין סיכוי.
היציאה הזו מ”אזור הנוחות”, הרגע הזה שאתה מקלל את כל העולם, כואבות לך הרגליים אבל אתה יודע שאיכשהו, בצורה כלשהי אתה ממש אוהב את זה.
אינטרוול אחרון, עומד להגיע עוד 3 דקות, אני כבר ממש מותשת ואז הראש, שמשום מה תמיד נמצא שם ברגעים שלא צריך אותו, החליט להגיע שוב: “את יכולה לוותר על האינטרוול האחרון, תגידי שזה כבר יותר מידיי, כבר עשית לו שיחת הכנה מראש”. והנה זה כמעט קרה אבל אז אמרתי לעצמי שבדיוק בשביל הרגעים האלו של ה”יציאה מאזור הנוחות” אני קמה בבוקר, ו-וואו איזו “יציאה מאזור הנוחות” זו הייתה.
השלמתי את האימון בדיוק כפי שהייתי צריכה לעשות אותו.
הגעתי הביתה. הכל כאב לי, היה לי חם בטירוף. בטח המאמן שלי נפל כמה פעמים מכמות הקללות שעברו לי בראש במהלך האימון. מזיעה ומותשת פתחתי את הדלת של הבית ועשיתי רק דבר אחד: חייכתי מסיפוק שאין משתווה לו
עכשיו אפשר להתחיל את היום.
מרתון טבריה 2016, המסע התחיל.
מרתון טבריה 2016 - מסלול מרתון טבריה
 
[quote_box_center]
שמי מיכל רג’ואן, בת 39, ב 11 שנים האחרונות מכורה לריצה ובכלל לכל הידע שסובב את התחום הנפלא הזה.
הריצה ממלאת אותי באנרגיות בכל צעד מחדש וגורמת לי ללמוד על עצמי דברים שלא האמנתי שאני יכולה להגיע אליהם.
יש לי ברגליים 8 מרתונים ואלפי מחשבות מנטליות שרצות לי בראש במהלך כל אחת מהריצות שעברתי בחיי ואין לי ספק שהדרך עוד ארוכה אבל בעיקר
אחת המטרות שלי בתחום הזה היא להעביר לכל מי שרוצה להתמכר לריצה  איך להגיע ליעד בשלום, פיזית ובעיקר מנטלית, כי אני יודעת מה קורה לראש של רובינו בזמן הריצות, בעיקר בריצות הארוכות.
המשפט שמלווה אותי לאורך כל הדרך הוא “קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים”
[/quote_box_center]
 

כתיבת תגובה