אולימפיאדה – מתוסכל מהמתוסכלים

פעם בארבע שנים למשך שבועיים, העולם עוצר הכל (פחות או יותר), מתיישב מול המסך וצופה בשלל ענפי ספורט, שחלקם הגדול נשכחים ממנו…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 17.08.2016
בלוג
0 תגובות

פעם בארבע שנים למשך שבועיים, העולם עוצר הכל (פחות או יותר), מתיישב מול המסך וצופה בשלל ענפי ספורט, שחלקם הגדול נשכחים ממנו בארבע השנים שיבואו אחר כך ואחרים שאינם מוכרים לו כלל. אני מדבר כמובן על האולימפיאדה. שבועיים שאי אפשר לתאר אותם אלא כמסיבת הספורט הגדולה של האנושות.
עבור הצופה הישראלי לעומת זאת, מהר מאוד החגיגה הופכת לאבל וההנאה הופכת לסבל ותסכול. יש מי שבוחר להיות מתוסכל מהתוצאות של הספורטאים הישראלים ולבטא את אכזבתו בביקורת חסרת תקדים על כל אחד מהם (ועל שאר העולם), ולעומתו יש מי שמרגיש מתוסכל מחוסר הפרגון והביקורת הקיצונית שמופגנים בציבור, בתקשורת וברשתות החברתיות השונות. אני משתייך לקבוצה השנייה ולכן ביקשתי לכתוב את המאמר הזה.
לפני שאסביר במה מדובר, עליי להסביר- אני לא נגד ביקורת, בוודאי כשהיא מוצדקת ומבוססת. אך כשהביקורת חסרת פרופורציות, לא מבוססת, ובעיקר ארסית על בסיס רעוע,  קשה לי לקבל אותה, בוודאי כשמדובר בספורט. בנוסף אציין שהמאמר נכתב אחרי שירדן ג’רבי זכתה במדליית ארד, כלומר, אחרי שנרשמה מדלייה ראשונה לטובת ישראל באולימפיאדה הנוכחית. כמובן שנשמעה ביקורת לא קטנה על פרצי השמחה של הישראלים ובפרט של התקשורת בעניין זה, אך עד אז ואני מדבר על 5 ימים בסך הכל, נשמעה ביקורת קשה כנגד הספורטאים ומאמניהם. אחרי המדליה, הביקורת מעט פחתה ובכל זאת פה ושם עדיין שמענו הדים לה.
ספורטאי לא נוצר רק לאולימפיאדה
בואו נעצור שנייה ונחשוב על כל ספורטאי שניגש לאולימפיאדה, קטן כגדול, לא משנה אם זה מייקל פלפס בעל 22 מדליות הזהב או עמית עברי, יוסיין בולט או גולן פולק. כל אחד מהם החל את הקריירה הספורטיבית שלו אי שם (אני מניח) כשהוא היה בן 5-6. בגיל שבו הוא התחיל ללכת לחוג, ההורים לקחו אותו פעם בשבוע, אחרי זה פעמיים, ועם הזמן הוא החל להתחרות בסופי שבוע במסגרות של ילדים. בשלב זה הוא היה צריך לקבל החלטה: האם להיות כמו כל אחד מהנערים והנערות שמסביב ולחיות חיי נעורים רגילים או להשקיע הכל בספורט. ואני אפילו לא מדבר על ספורט מתגמל כמו כדורגל, כדורסל או טניס, אלא ספורט שבמקרים מסוימים (בטח ובטח בישראל), לא יקבל שום הכרה אלא בתחרויות כמו אולימפיאדה. זה אומר שכל אחד מהם היה צריך לוותר על עצמו, להיות מוכן לקום כל בוקר בארבע-חמש בבוקר בשביל להתאמן, לוותר על הנאות החיים השגרתיות כמו יציאות עם חברים, על השכמה מאוחרת, ארוחות שחיתות, נסיעות לנופש ומה לא, בשביל להיות ספורטאי. ספורטאי אשר כאמור מרבית הסיכויים הם שכלכלית זה לא ישתלם לו, תהילה הוא לא ישיג מזה ובגיל שלושים או שלושים וחמש הוא יצטרך לחפש קריירה חדשה. כל אחד שגולש כאן באתר יודע כמה הוא משקיע בשביל להיות מוכן לריצה של 10 ק”מ או ריצת מרתון, הן מבחינת אימונים והן מעבר להם. אז אפשר לשער כמה הספורטאים האלה משקיעים בקריירה שלהם ובפרט כשמדובר בהשגת קריטריון אולימפי. ההבדל הוא שעם כל אהבתנו לריצה, יש לנו עבודה שמפרנסת אותנו אז אנחנו מרשים לעצמנו לעשות דברים נוספים בחיים. במקרה שלהם, זה לא תמיד אפשרי, ואם כן, אז ברור להם שזה יבוא על חשבון האימונים והמקצוענות. הם משלמים מחיר על כך.
אז נכון שחוץ מאולימפיאדה יש עוד תחרויות, אך בואו נהיה כנים, מלבד אנשי מקצוע, כתבים שמתמחים בנושא ועוד קבוצה מצומצמת של אנשים, אף אחד לא מתייחס למה שקורה באותן התחרויות (לצערנו, הרי אין סיבה שלא נתייחס). אף פוליטיקאי לא קופץ על המשתתפים בהן משמחה כמו אחרי האולימפיאדה, וכלי התקשורת די מתעלמים מהן. זאת להבדיל מכדורגל, כדורסל או אפילו טניס, ענפים שיש בהם תחרויות חשובות כל שנה (עם הרבה יותר כסף שמבטיח את עתידם הכלכלי), והאולימפיאדה כלל לא חשובה עבורם.
במילים אחרות, אותם ספורטאים, משנים את כל החיים שלהם, ברצון כן אך בכל זאת משנים הכל, בשביל רגע אחד שמגיע פעם בארבע שנים. תדמיינו לרגע שארבע שנים אתם מתכוננים לריצת מרתון. אפשר להבין את הלחץ שהם נושאים על גבם ואת התסכול שלהם מכך שלא מעריכים זאת. עכשיו, כמוהם יש עוד אלפים, אשר חלקם לא יגיעו לאולימפיאדה ולא יהיו קרובים להגיע וחלקם לא הצליחו להגיע לאולימפיאדה אחת אך ינסו שוב עוד ארבע שנים.
על אי הצלחה ותנאים
כאן אנחנו מגיעים לשתי נקודות נוספות שבגללן התסכול מחוסר הפרגון הוא עצום. זה לא רק שבבת אחת בגלל הפסד (ברור לכולם שאף ספורטאי לא רוצה להפסיד ולא עושה את זה בכוונה, בטח לא על הבמה האולימפית), אנשים שלא מבינים מה זה ספורט ומה זו הקרבה (כאלה שמתיימרים בגלל שהם כותבים בתחום ואחרים שחושבים שהם מבינים בגלל שהם אוהדים), הורסים קריירה של ספורטאים מוכשרים. אני מתייחס לשאלת הכישלון היחסי ולשאלת התנאים הסביבתיים.
בספורט כמו בכל דבר בחיים, תמיד יש סיכוי שמשהו לא יצליח, לא יתחבר ביום מסוים, וחוץ מזה יש את האלמנט הסובייקטיבי, שיהיה מישהו טוב יותר. זה לא אומר כלום על ההשקעה שלו כספורטאי אלא זה אומר שהספורטאי שהתחרה בו הוא טוב יותר. אי אפשר להתייחס לזה כאל תבוסתנות או כישלון. הרי אותם ספורטאים שהגיעו לאולימפיאדה, גם אם הם לא הצליחו בה כמצופה מהם (וגם את רמת הציפיות יש לשקול), הם זכו בתארים אחרים במהלך השנים:  אליפויות אירופה, אליפויות עולם, ועוד. אך מאחר ואלו ענפים שאיש לא מסתכל על התחרויות האלה, אזי הן לא חשובות. אגב כמעט בכל ענף בו שלחנו נציגים לאולימפיאדה, יש לספורטאים יותר תארים מאשר במקצועות שבאמת נכשלים על בסיס קבוע וזוכים להרבה יותר תקציבים וחשיפה. תחשבו כמה זה מתסכל להיות ספורטאי מצליח ארבע שנים ולא לקבל שום הערכה, אך הפסד אחד באולימפיאדה מיד הופך אותך לכישלון.
מה שיותר מסתכל זה עניין  התנאים והיחס אל הספורטאים. כאמור, כל ספורטאי בוחר ללכת בדרך הזאת בגיל צעיר, בגיל 5, 10, לרוב לא יותר קשיש מזה.  בשביל להיות ספורטאי אולימפי צריך להיבנות משלב מוקדם בקריירה, אולי מהשלב הראשוני. זה לא משהו שאפשר בשנה לפני האולימפיאדה להתחיל ולעבוד עליו. כמו שאי אפשר להחליט לרוץ  מרתון רק בגלל ששבוע לפני המועד קיבלתם נעליים מתאימות. אותם אלה שמבקרים ומתלוננים, לא מתעסקים בשאלה האם התהליך הוא נכון ומקצועי כבר מתחילת הדרך, האם ילדים מקבלים את כל מה שהם צריכים מבחינת מאמנים, מתקני אימון, פסיכולוגים ושאר האלמנטים שהופכים ילד לספורטאי וספורטאי לאלוף? זה נחמד שספורטאים אולימפיים מקבלים מענקים מסוימים לפני האולימפיאדה בשביל שיוכלו להתפנות ולהתכונן לקראתה, אך מה שווים המענקים אם עד אז, הדרך לא היתה נכונה ולא התאימה לבניית אלופים? ברור לי שישראל לא יוכל להעניק תקציבים ומתקנים כמו ארה”ב, שם זה עניין תרבותי ולא הייתי רוצה שישראל תציע לילדים מחנות אימון כמו בסין או בבריה”מ בזמנו, אך האם מישהו התייחס לשאלה, למה בישראל התקציבים והמתקנים במקצועות שאנחנו שולחים בהם ספורטאים לאולימפיאדה, לא דומים למדינות בסדר גודל שלנו? וכשאני אומר מתייחס, הכוונה לא בשבוע בו הביקורת מושמעת, כתלונה או הסבר, אלא בין אולימפיאדה אחת לשנייה? מישהו הציב את השאלות בפני הגורמים המוסמכים, למה בונים אצטדיוני כדורגל וכדורסל, אך אין אקדמיות לשחייה, ג’ודו, שייט, אתלטיקה, למה יש שעה או שעתיים חינוך גופני בשבוע לילדי תיכון, האם מישהו בתקשורת שאל את הקברניטים למה יש כל כך הרבה תוכניות בישול אבל אין אף תוכנית לעידוד כושר גופני בפריים טייים? זו לא חוכמה לבוא בטענות לספורטאי אחרי תחרות כמו אולימפיאדה ולהגיד לו נכשלת, בלי לדעת אם בכלל היו לו את התנאים להתמודד מול ספורטאים ממדינות אחרות ולהצליח כמו שמצפים ממנו.
לפני סיום, משפט אחרון על ציפיות. לפני האולימפיאדה ההערכות דיברו על אפשרות לזכות במספר של עד שלוש מדליות. שבוע עבר בינתיים, מדליה אחת כבר יש, ספורטאית אחת נמצאת באזור המדליות (מעיין דוידוביץ’ בשייט) שאר הספורטאים שהתחרו השבוע, כלל לא היו ברשימת המועמדים מלכתחילה. אך מהרגע שהתחילה האולימפיאדה, מיד התחילו לספור כל מקרה בו ספורטאי ישראלי לא לקח מדליה ככישלון, כאילו כל אחד מהם היה אמור לזכות, דבר שהוא בלתי סביר בעליל (לא רק עבור המשלחת הישראלית אלא עבור כל משלחת). אני באמת לא יודע אם זה רצון כנה לראות מדליה ישראלית או כמיהה לא מובנית לצפות לכישלון בשביל שיהיה על מה להתלונן, ואולי זה שניהם ביחד.
אותם ספורטאים אשר לא זכו, עשו את המקסימום בשביל להגיע לאולימפיאדה ובחלק גדול מהמקרים הם עשו את המקסימום גם בזמן המשחקים. לפעמים זה הולך, לפעמים לא. בכל מקרה צריך לפרגן ולהריע. זה בהחלט מגיע להם.
 
*הערה – המאמר כאמור נכתב אחרי זכייתה של ירדן ג’רבי במדליית ארד, עד שהוא נשלח לפרסום זכה גם אורי ששון במדליית ארד, וספורטאים נוספים הגיעו להישגים מרשימים גם בלי לזכות במדליות. התוגה והביקורת מעט דעכה, עם זאת חשבתי שהמאמר צריך להתפרסם, כי עדיין יש ספורטאים שעובדים קשה מאוד, זוכים לביקורת לא מוצדקת ולחוסר פרגון.
תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם ,
כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
לכל הכתבות של לירון תמם.

כתיבת תגובה