שונא לרוץ מהר, וכשאני כותב שונא, זו בדיוק הכוונה

מרבית האנשים ממעטים להשתמש במילה “שנאה” על הטיותיה השונות. גם כשאנחנו כבר משתמשים בה, יש בכך אלמנט של הגזמה, הקצנה. אנחנו לא…

מאת: lirontamam
בתאריך: 03.09.2020
בלוג בנושא בלוג בנושא ריצה
0 תגובות

מרבית האנשים ממעטים להשתמש במילה “שנאה” על הטיותיה השונות. גם כשאנחנו כבר משתמשים בה, יש בכך אלמנט של הגזמה, הקצנה. אנחנו לא באמת שונאים, אלא זה נועד לבטא התנגדות, לא בהכרח שנאה. יהיו שיטענו ששנאה נובעת בדרך כלל מחוסר ידיעה, חוסר הבנה, בורות, או ניסיון לא מוצלח שמשאיר צלקות.

ובכן, אני מודה ומתוודה, אני שונא לרוץ מהר. לא בקלות אני משתמש בפועל הזה, אך גם לא במקרה. לא מבורות, לא מחוסר ידיעה או הבנה וגם אין לי צלקות בגלל ניסיון לא מוצלח. אני פשוט שונא את זה. תציעו לי אפשרות לרוץ 3 שעות בקצב בינוני, ואבחר בה בכל עת על פני אופציה של ריצה של 5 קילומטרים בקצב מהיר, שיאפשר לי לסיים את הריצה תוך עשרים-עשרים ושתיים דקות. אגב, אני יודע שהכל יחסי, גם הקצבים. ובכל זאת, אני שונא לרוץ מהר.

פעם בשבוע, לעיתים פעמיים, האימון מחייב וצריך לרוץ מהר. גם כשהתאמנתי לבד הקפדתי שיהיה לי לפחות אימון אחד כזה. למרות שידעתי שלא איהנה, העדפתי לא לוותר ועשיתי אימון של ריצה מהירה ואיטית, כשמדי שבוע העליתי את הטווח של החלק המהיר והורדתי מהחלק האיטי. חשבתי שאולי עם הזמן איהנה מזה. ובכן, זה לא קרה.

בתקופה זו כשאני עובד עם תוכנית של מאמן, אני ממשיך לעשות אימון אחד ולעיתים שני אימונים מהירים בשבוע. הנחמה שלי היא שאחרי כל חלק מהיר מתחיל החלק האיטי, הבעיה שמיד אחריו מתחיל שוב החלק המהיר, ככה שהנחמה היא קטנה וזמנית. עדיין אני לא נהנה מזה.

למה אני שונא לרוץ מהר?

לפני שאסביר למה אני שונא את זה, למרות שזה נראה לי מובן מאליו, אני רוצה שיהיה ברור, אני מבין שזה חשוב והכרחי לכושר ולהשגת המטרה (במידה ויש כזו). לכן אני ממשיך לעשות את זה. כמו שבתיכון שנאתי לעשות שיעורים, בכל זאת עשיתי אותם כי הבנתי שזה הכרחי להשגת המטרה. טוב, לא באמת תמיד עשיתי אותם, אבל אתם מבינים את הכוונה.

זה יהיה פשטני מדי לכתוב שאני שונא לרוץ מהר, כי צריך להתאמץ יותר מדי. מה עוד שזו לא הסיבה היחידה, בהנחה ובאמת צריך יותר מסיבה אחת.

כשרצים בקצב בינוני או איטי, במונחים שלי, בסופו של דבר זה עניין של סיבולת, כמה זמן הרגליים יכולות לסחוב. לשמחתי יש לי את היכולת ואת הסיבולת, אז אני יכול לסחוב. בגלל זה ריצות של שעתיים-שלוש הן מהנות בשבילי. ברגע שצריך לרוץ מהר, המאמץ דורש יותר, ולוקח מהרגליים את מה שהן יכולות לספק.

אך זה לא רק הרגליים, זה גם הראש ופה כבר יש בעיה. כל אחד יודע שאם מצליחים במשהו פעם אחת אז בפעם הבאה זה יהיה קל יותר, ואם לא מצליחים פעם אחת, צריך לאתגר את הגוף לנסות שוב ולעמוד בזה. איפה שהוא תמיד מקנן החשש שזה יהיה קשה ולא נצליח. כאן אמורים להיכנס כל משפטי המוטיבציה למיניהם, העניין שהם לא תמיד מצליחים לעזור.

הרי בשביל לרוץ מהר, כמו שאני תופס את זה, צריך לדעת איך רצים על הקצב הנכון מהתחלה ולחלק את המאמץ בצורה נכונה, אחרת נשרפים. כשזה קורה, המהירות נחלשת וכבר אין שום סיכוי לעמוד ביעד. בקצרה, זה אומר שאסור לפתוח מהר מדי. העניין הוא, כשלא יודעים איך לשמור על הקצב בהתחלה והניסיון מריצות קודמות הוא רע, אז מתרחש תהליך בעייתי בו בשביל לעמוד במטרה, פותחים מהר מדי ואז כמובן נשרפים.

בשביל להסביר את זה בצורה פשוטה, נעבור לעולם הכדורסל ברשותכם. כל קבוצה ישראלית שמשחקת נגד מכבי תל אביב, יודעת שהסיכוי שלה לנצח, אפילו בשנים הפחות טובות של מכבי, הוא נמוך בדרך כלל. הרבה פעמים קבוצות מתחילות נהדר, פותחות פער משמעותי עד המחצית ואולי אפילו עד הרבע השלישי. ברוב המקרים, הן מאבדות אותו בשלב הזה ואין להן כבר אפשרות לחזור ליתרון ולנצח את המשחק. זה נובע מהניסיון וההרתעה שיש למכבי, אבל זה גם נובע מעייפות, חולשה מנטאלית ודברים אחרים שהקבוצות מתמודדות איתן. אז ככה אני. פותח מהר מדי מתוך חשש לא לעמוד במטרה, ואז נשרף כי אני לא באמת יכול לעמוד בזה.

כאן, אמור להיכנס הראש. הוא יכול היה לעזור לי להגיע לריצה מוכן יותר ועם פחות חשש, או לעזור לי בזמן הריצה לא להיכנס לעייפות פיזית או מנטאלית. זה לא קורה.

לריצות ארוכות אני יודע איך לגשת, פיזית, מנטאלית. יודע איך להתנהל לפני ובזמן הריצה. בריצות מהירות, כל דבר קטן יכול להשפיע. מספיק שאוכל משהו לפני או אעשה חימום מהיר מדי ומיד אחשוב שזה לא נכון, הכל יתדרדר.  כשאני מתאמן עם אנשים מהירים ממני, אז אני טועה ופותח ביחד איתם, בשביל לא להישאר מאחור. כמובן שבסוף אני נשאר מאוחר.

בזמן הריצה אני מרגיש את הירידה בקצב. גם מבלי להסתכל בשעון אני יודע שהרגליים כבדות יותר, הגוף מרגיש את זה והראש מגיב בהתאם. יש כאלה שמנצלים רגעים כאלה בשביל להאיץ, אני מנסה לכמה רגעים אבל לא מצליח להתמיד ואז יש התדרדרות מוחלטת בקצבים. מאחר וגם ככה אני שונא לרוץ מהר, אז הראש עובר לחשוב על דברים אחרים ומרגיש שזה אבוד לנסות ולחזור לקצב.

פעם, לפני שרצתי, כשאנשים היו מספרים לי שהם רצים, אז הייתי אומר להם “למה לרוץ אם אפשר ללכת” לפעמים אני שומע את הקול שלי אומר “למה לרוץ מהר אם אפשר לרוץ בינוני או לאט” אולי פה מתחילה הבעיה, ואולי הכל יחסי, הרי מהיר שלי זה איטי של אחרים ומהיר של אחרים זה אולי איטי שלי, אז הכל עניין של התבוננות.

אני יודע שהדרך הטובה ביותר להתגבר על מה שלא מצליחים בו, זה תרגול. גם אם הכל בסוף בראש, זה יכול להשתנות אם לומדים לעשות את זה נכון. עדיין, מאחר ואני עושה את זה כבר כמה שנים, יכול להיות שעם הזמן אהיה טוב בזה, בכל זאת עדיין לא נראה לי שאוהב את זה. לפחות יצא לי מזה מאמר.

 

לירון תמם כותב תוכן ובעל אתר שירים חדשים, מוזמנים לבקר.

כתיבת תגובה