שוב חוזר הניגון, שוב נגמרת הפגרה

באופן קבוע מדי שנה, כפי שקרייני החדשות מדווחים בתחילת יולי על התחלת הקיץ, כך אני מרים טלפון למאמן שלי ומודיע לו שהפגרה…

מאת: lirontamam
בתאריך: 31.07.2020
בלוג בנושא בלוג בנושא ריצה
0 תגובות

באופן קבוע מדי שנה, כפי שקרייני החדשות מדווחים בתחילת יולי על התחלת הקיץ, כך אני מרים טלפון למאמן שלי ומודיע לו שהפגרה נגמרה ואני חוזר לאימוני קבוצה. בעוד מספר חודשים, בסביבות מרץ-אפריל, אבצע את השיחה ההפוכה, בה אודיע לו שאני יוצא לפגרה. בין לבין רצים מסודר עם תוכנית, קובעים יעדים, מנסים לעמוד בהם, מתלוננים פה ושם, אבל עובדים בשביל שתהיה סיבה טובה לצאת לפגרה, לחזור ממנה וחוזר חלילה.

מדי שנה אני נוהג כך. כתבתי על זה לא מעט בעבר. סביב חודש מרץ מגיע שלב, בו אני מרגיש שחוק ועייף ואז יוצא לפגרה של מספר חודשים. פגרה שבמהלכה אני רץ לבד, בלי תוכניות ומטרות ומנצל את התקופה הזאת לעשות דברים אחרים. באמצע הקיץ חוזר במטרה להתכונן לשנה הבאה.

זה היה התכנון שלי גם השנה, אך בפרפרזה על אותו משפט ידוע אז “בן אדם מתכנן תוכניות, ושנת 2020 צוחקת לו בפנים”. כל התוכניות שהיו התבטלו בחסות הקורונה, השגרה השתנתה (כשחושבים על זה, סותר את הרעיון של שגרה). כך שבתחילת מרץ, אחרי ביטול חצי מרתון ירושלים החלטתי לצאת לפגרה, במטרה להתאמן לבד ולחזור בתחילת יולי.

על הפגרה

מי שיתבונן באימונים שעשיתי בפגרה ובעונת התחרויות, יחשוב שאין הבדל מהותי בין השניים. הרי גם בתקופה זו אני רץ מספר פעמים בשבוע, ומגיע לחמישים פלוס קילומטרים שבועיים. אם אין סיבות מיוחדות אז גם אין  הנחות. על פניו השינוי הוא בעיקר “מבני”- רץ לבד, בלי תוכנית לכאורה, מעט יותר מאוחר בבוקר (ועדיין מאוד מוקדם).

אך זה לא מדויק, מאחר והשינוי הוא גם בראש. הצורך לווסת בין הרצון לרוץ בלי שום מטרה וכוונה-ריצה רגועה בלי התייחסות לקצב ולזמן, לבין הרצון הקבוע לעשות את זה בקצב מהיר ולעבוד כמה שיותר מהר, בלי לחשוב על כך שזה זמן פגרה.

השנה, להבדיל משנים קודמות, לקחתי את זה צעד אחד קדימה. כן עבדתי עם תוכנית שכתבתי לעצמי, בתקווה להגיע אל תקופת האימונים ביולי מוכן כמה שיותר ולא להזדקק לתקופה בה אצטרך לעבוד בשביל להיכנס לרמה סבירה של כושר. מאחר ובכל זאת מדובר בפגרה, אז לא יכולתי גם לעשות את התוכנית דומה למה שאני עושה במהלך השנה, לא מבחינת כמות האימונים ולא מבחינת איכות האימונים. המטרה היתה לנסות להתאמן חכם ויחד עם זאת, לא להישחק, לא להיפצע וכמובן וליהנות מהאימונים.

לכן בניתי לעצמי תוכנית שהתחילה במאי והסתיימה בתחילת יולי, לפני שחזרתי לאימוני קבוצה (בין מרץ למאי, רצתי בלי תוכנית, כשחלק מהאימונים היו כפופים לתנאי ההסגר של הקורונה). התוכנית התבססה על ארבעה אימונים בשבוע כשהבסיס היה דומה לתוכנית השנתית. אימון עם תרגילי תנועה, אימון אינטרוולים, אימון בשטח כולל עליות וריצה אחת ארוכה בשבת. כתבתי לעצמי מדי שבוע את המרחקים והחזרות, לא התייחסתי לקצבים, ויצאתי לדרך. בין יום ליום (מלבד שישי-שבת) היתה לי מנוחה.

בשנים קודמות, הפגרה כללה הפסקות יזומות שונות, בין אם זה מסיבות בריאותיות ובין אם זה נופש כזה או אחר. כך שגם אם הייתי רוצה ולעבוד עם תוכנית מסודרת, לא הייתי יכול. בדרך כלל נהגתי לרוץ ארבע פעמים בשבוע, כשהמטרה היתה להגיע ליום שבת מוכן לריצה ארוכה. בשנים הקודמות הריצות בשבת, בדרך כלל,  היו ארוכות יותר. השנה הסתפקתי במרחקים של 15 עד 18 ק”מ.

גם השנה היה תכנון לטוס למספר ימים, אך כאמור 2020 וכל זה, כך קרה שנוספו ימי אימונים רגילים נוספים בפגרה וכן חזרתי לאימוני קבוצה לפני התכנון המקורי.

לנצח את הראש ולרוץ לאט

כמו שציינתי, אחת הבעיות של ריצה בפגרה זה הצורך לא להתקדם מהר מדי, לא לרוץ חזק ללא סיבה ולדעת להוריד הילוך. זו בעיה שאני מתמודד איתה לא רק בפגרה, גם במהלך העונה כשאני רץ אימונים קלים, מוצא את עצמי נאבק שלא לרוץ בקצב מהיר יותר ממה שאני אמור. בפגרה זה גם מאבק לא לרוץ יותר קילומטרים ממה שאני באמת אמור.

הרי מה ההיגיון לרוץ מהר והרבה בזמן פגרה, כשכל המטרה היא לתת לגוף ולראש לנוח? יש רק מטרה אחת בתקופה הזאת והיא ליהנות, לתת לגוף להירגע בשביל לחזור רעב לאימונים. אין מטרות, אין יעדים, שלא לדבר על החום והלחות.

בכל זאת החלטתי להתאמן על פי תוכנית סדורה. מה שעמד מאחורי זה היא המחשבה שגם בחופש צריכות להיות מגבלות, סדר מסוים על בסיסו עובדים, אחרת נלך לאיבוד. מדי פעם חשבתי לעצמי, אולי הפעם אוותר, ניקח עוד בוקר חופשי או נפחית כמה קילומטרים מהתוכנית המקורית. ובכן, זה לא קרה. אמרתי לעצמי שהתוכנית אמורה לאפשר לי ליהנות מהדרך בהמשך.

תקופת הפגרה היא זמן טוב לגלות דברים חדשים, פחות או יותר. למשל, אחרי שבע שנים שבהן אני מתגורר בכפר סבא, גיליתי שיש שדות מסביב לעיר שאפשר לרוץ בהם (בעיקרון אני מעדיף לרוץ בעיר, והסיבה פשוטה אני רגיל לזה ושונא שינויים). אז מדי שישי יצאתי לרוץ בשדות, 8-10 ק”מ וחזרתי לעשות עליות ליד הבית או בפארק העירוני. זו מתכונת דומה לתוכנית שלי במהלך העונה.

כאן אני נהנה מכך שהשדות נמצאים במרחק 2-3 ק”מ ריצה מהבית (אז לא צריך להתעורר שעה לפני בשביל להגיע אליהן…) והמסלול הוא ישר בלי פניות (הסיכוי שאלך לאיבוד הוא נמוך…). הבעיה, חלק מהשטח מכוסה חול טובעני שדורש יותר מאמץ והוריד את הקצב.

פעם בשבוע גם מצאתי את עצמי גם עושה אימונים מהירים. למרות שבדרך כלל אני מתקשה בהם, הפעם אולי בגלל המסלול (השטח הפתוח) או בגלל שהקצב לא היה כל כך מהיר, אז נהניתי מהם יותר מבעבר.

שוב חוזר הרעב

מוזר לדבר על כך בשלב הזה של העונה, בתחילת הקיץ לפני שנכנסים לתוכנית אימונים רגילה וכשאין מטרות באופק, אך בכל זאת אחרי זמן רב שבו הרגשתי שאני רץ על אוטומט ולא נהנה מהריצה, בתקופה זו הרגשתי הרבה יותר משוחרר ונהניתי יותר. בימים החופשיים בין האימונים, חיכיתי שיגיע הבוקר למחרת בשביל שאוכל לצאת לרוץ. כך נבנה וחזר לו הרעב, לאט לאט.

אני מניח שחלק לא מבוטל מזה, קשור לעובדה שאנחנו נמצאים בתקופה מוזרה. תקופה בה רוב הזמן נמצאים בבית, בלי אפשרות לצאת למקומות בילוי, למפגשים חברתיים וכל יציאה מהבית היא פרוצדורה מסובכת.  הריצה שוב מתגלה כאפשרות פשוטה וטבעית. כל מה שצריך זה לקום, להתארגן ולצאת. בתוך הדברים המסובכים, במציאות ומסביב, יש בריצה מאוד פשוט ומשחרר. בטח אם אין שום דבר באופק.

אני לא מומחה לקורונה ובטח לא נביא, אך אני מניח שבתקופה הקרובה לא יהיו מרוצים. לכן סביר להניח שלא יהיו מטרות ויעדים קרובים. אנחנו שומעים כל הזמן על ביטולי מרתונים בחו”ל, ועל חוסר וודאות כללית. אני מקווה שזה יעבור מהר, אך התחושה היא שהכל נמצא בהמתנה שאיש לא יודע מתי היא תסתיים.

אם אין מטרות ויעדים קרובים, אז אפשר להפחית את הלחץ. מתאמנים בשביל לרוץ הכי טוב שאפשר, בשביל לבנות בסיסי איכותי להמשך, לאימונים או לתחרויות אם יהיו, אך אין תאריך יעד לכך. זה כמו לכתוב ספר בלי דד ליין. מה שכן, בשביל שזה יהיה יותר מעניין, תמיד טוב לדמיין את התמונה איך זה ייראה בזמן אמת. לשמחתי יש לי דמיון מספיק מפותח בשביל לייצר תמונות שונות שילוו אותי בריצות השונות.

מה עכשיו?

המאמר נכתב בתחילתו או בעיצומו של הגל שני, כשדיבורים על סגר מוחלט חוזרים ומופיעים פה ושם. כולי תקווה שזה לא יגיע לשם, מה עוד שאני מניח שאם יש גל שני, אז אפשר לצפות גם לגל שלישי, רביעי וכן הלאה.

כאמור,  חזרתי לאימוני קבוצה פעם בשבוע ולתוכנית  סדורה, עדיין נהנה מימים חופשיים בין לבין. הצבתי לעצמי שני יעדים השנה, הקרוב הוא מרתון טבריה בינואר, והשני בסוף השנה- מרתון בחו”ל, בינתיים אני לא חושב מעבר לתוכנית הקרובה.  נעבור את הקיץ, בתקווה שנעבור גם את הקורונה, ואחר כך נראה, בסתיו או באביב.

 

לירון תמם כותב תוכן ובעל אתר שירים חדשים, מוזמנים לבקר.

כתיבת תגובה