ריצה זה החמצן שלי

המרינה הכחולה של הרצליה

מאת: שוש בלייכמן
בתאריך: 22.09.2019
בלוג בנושא ריצה זה החמצן שלי
0 תגובות

עמדתי מתנשפת ליד שובר הגלים במרינה בהרצליה. הכל היה כחול. המים היו כחולים, השמיים היו כחולים, האופק האין סופי היה כחול, העולם היה נפלא ו..כחול!  50 גוונים של כחול!!!הרגשתי עליזה ומלאת עוצמה. רצתי עד עכשיו 12 ק”מ, שכללו כמובן את החימום בהליכה, את העלייה של אפולוניה ואז ירידה נחמדה והמשך ריצה על כביש אספלט, כמו שאני אוהבת, לעורך הים. הרגשתי אפילו בריזה  מלוחה מהמים .מושלם. בשעות הבוקר המוקדמות, הכבישים עדיין נטושים ומה זה נראה כיף. עד שהגעתי לברזיה לשתות מים. פתאום הופיעו אנשים עם גלשנים, עם ציידניות תיקים ושמשיות. מסתבר שיש אנשים בעולם, מלא אנשים, שחיים אחרת .בלי ריצה. ונהנים מהחיים. זה מוזר, אבל נראה לי שטוב להם. זה נתן לי חומר למחשבה. ואם אני מתחילה לחשוב יותר מדי זה לא טוב, כי אולי גם לי יתחשק פתאום להיכנס לים.

נשארו לי עוד כ- 10 ק”מ ריצה, שזה לא הרבה במונחים שלי, כי אני תמיד מתאמנת לאיזה מרתון, לא חשוב איזה העיקר שתהיה לי מטרה, יעד כלשהוא למרחק ארוך. אבל הדחף המטורף לרוץ לנגמר. בכל זאת, לקחתי נשימה ארוכה, לא אני זאת שמוותרת לעצמה, והמשכתי. היה חם  ולח, ולפחות 30 מעלות. אולי לא בצל, אבל מי רץ בצל? ואפוא הצל בכלל? רוב האנשים נרתעים מתנאים כאלה, אבל אני דווקא אוהבת. מרגישה נהדר. אבל אז התחילה העלייה. אמנם עלייה מתונה, אבל בכל זאת עלייה.  אני אוכלת עליות כאלו לארוחת הבוקר, אבל המוטיבציה ירדה .אז האטתי קצת, ואז האטתי עוד קצת… ואז…אבל לא, אני אומרת לעצמי, העלייה הזאת שלי .היא לא תשבור אותי….זה שלי .וראו זה פלא, לאט, לאט, האדרנלין חזר. הגעתי לסוף העלייה ועכשיו יכולתי לרחף הביתה. איזה מזל שאני לא יכולה להישאר בדרך…חייבת להגיע הביתה.

ככה מתחילים יום!!! ריצה זה התמריץ שלי!!

כתיבת תגובה