קבוצת נשים – לא מה שחשבתי

מאיה גזית רק רצתה לרוץ חצי מרתון ואז מצאה את עצמה בנבחרת יעלות המדבר. בדרך היא גילתה שהיא אוהבת לרוץ, שלא אכפת לה לרוץ בגשם ושוואלה, יש לה גם את שריר האחווה הנשית איפשהו. יעלה בבדרך לחצי הראשון

מאת: מורן מישל
בתאריך: 22.11.2018
אירועים
0 תגובות


“הו אלוהים. מה יהיה עם האחווה הנשית הזאת?” **
את המשפט הזה מלמלתי לעצמי בתום האימון הראשון של יעלות המדבר, בדיוק כשאודליה הפעילה את הרמקול שלה וכולן התחילו לפזז באושר רב לצלילי שיר שכולן הכירו את המילים שלו חוץ ממני.
לא שהיה לי אכפת, גם ככה הייתי עסוקה בלסדר את הנשימה ולהתפלל לאלוהים שיכה בי ברק.
המזל שלי היה שגפן, ציפי ודלית שמעו אותי והסתכלו עלי במבט של “כן, נו, גם אנחנו פחות בקטע של אחווה נשית, אבל היי שחררי”.
אז מודה:
1. היה לי קשה לשחרר.
2. באימונים הראשונים כשאורנה אמרה “אנחנו מתחילים עם אימונים קלים, כדי שנוכל להתרשם מהרמה שלכן” היה לי קשה בטירוף. אני גם מוכנה להישבע שבאימון פרמידה הראשון בעלייה הזאת בבן שמן, איבדתי את הריאה השמאלית שלי איפשהו בין קונוס 500 מטר לקונוס 600.
אבל מה? המשכתי.

המשכתי כי הבנתי שאם יש כאלה שמאמינים בי (מורן ואודליה המלכות, יואב כפרה עליו), אז איך זה שאני לא מאמינה בעצמי?
המשכתי כי הבטחתי לעצמי לפחות לנסות.
המשכתי כי נזכרתי שהייתי מספיק מטומטמת, כמו עכשיו, לכתוב פוסט פתיחה, המחליף את פוסט הסיכום, ובו סיפרתי איך אני עובדת כשכירה בניהול הפחד הפרטי שלי ונלחמת בשדים שלי ואני מאמינה גדולה בלעשות ולא רק לדבר.
המשכתי כי התאהבתי באורנה וגיליתי מאמנת מעולה והרגשתי מחויבות כלפי הפרוייקט.
המשכתי כי גיליתי נשים מקסימות שאילולא הפרוייקט הזה כנראה שלעולם לא הייתי נפגשת איתן. המשכתי כי מצאתי 3 חברות שהחברות איתן ממזמן יצאה מגבולות הריצה.
המשכתי כי לאט לאט מצאתי בייביסיטר שתשמור על הציניות שלי בבית בזמן שיצאתי לאימונים עם תחושה שבאמת הפרוייקט הזה עושה משהו גדול. וכן, לנשים.
והכי חשוב – המשכתי כי גיליתי את חדוות הריצה.
כי גיליתי שאחרי קילומטר 10 השמיים לא נופלים, הקללות מפסיקות (טוב, כמעט) ואני אשכרה נהנת ואין כמו התחושה הזאת שהיתה לי בשישי האחרון כשהשעון שלי הציג 19 ק”מ רטובים בהר איתן.

אז בשישי הבא ארוץ במדברי. לא אשבור שיאים. לא ארוץ מהר. וזהירות ספויילר – יש מצב שאלך קצת בעליות, אבל יודעים מה? אני אהנה מכל צעד.
אז כבר עכשיו, כי אחר כך כשאהיה באופורייה בטח אשכח, תודה אורנה, מורן, אודליה, עופר וכל שאר החברים שלי.
וגפן, ציפיק ודלית – תצטרכו להמשיך לסבול אותי עד למרתון.
**האמת שהמשפט האמיתי היה “העצמה נשית בתחת שלי”, אבל רציתי להיות עדינה עם תחילת הפוסט.

הזדמנות אחרונה להרשמה למדברי 2018 >> 


כתיבת תגובה