פחדים משמעות והנאה – חלק 1

מה עדיף – לצאת למרוץ ולא לעמוד ביעדים או לוותר עליו מראש ולא לדעת לעולם מה היה קורה אילו השתתפתם בו? ליאת נתנאל פותחת חשבון נפש עם האולטרה האחרון שלה

מאת: ליאת נתנאל
בתאריך: 12.01.2019
הבלוג של ליאת נתנאל
0 תגובות

״מישהו בקהל רץ מרתונים?״

לפני כמה שבועות הגעתי להרצאה משותפת של פרופ׳ דן אריאלי ופרופ׳ יורם יובל בה דיברו בין היתר על הנאה, משמעות ומה שבינהן. על מנת להבהיר את השוני וההבדל בין השתיים, פנה אריאלי לקהל ושאל אם יש מישהו שרץ מרתונים. מיד אחר כך פנה אליי (דיברנו כמה פעמים בעבר) ושאל: ״מה המרחק הכי ארוך שרצת עד היום?״ וכשעניתי: ״166 קילומטרים באולטרה מרתון״ הוא תהה בקול רם: ״וכמה מתוכם היו כיף?״ באמצעות השאלה הזו הוא חידד את את הפער האינהרנטי בין הנאה למשמעות. 

רובנו חיים בשני מסלולים מקבילים: הראשון- המסלול שרוצה הכל כאן ועכשיו: מה שנעים וכיף, מיידי, מצטלם מצוין לאינסטגרם ובעיקר מקנה לנו את התחושה ש״אין על החיים האלה!״ – הנאה. השני- המסלול בו אנו מחפשים עומק, למידה, צמיחה ואת היכולת לנצח דפוסים שליליים ופחדים שמוטבעים לנו עמוק בנשמה – משמעות.

הבעיה עם שני העולמות האלו היא שבעוד ״כיף״ הוא תחושה שלא מחזיקה לאורך זמן, הצבע שלה דוהה מהר והיא כמו ריצת ספרינט מעלה דופק גבוה ונגמרת מהר, משמעות היא אופרה אחרת – אנחנו עובדים קשה בשבילה, מזיעים לאורך זמן, עלולים להתייאש באמצע ולשאול ״בשביל מה אני עושה את זה?!״ והיא דומה לאולטרה מרתון – ארוך ארוך ונראה לפעמים שלא ייגמר לעולם.

אחרי ההרצאה, התחלתי לחשוב איפה הנאה, משמעות והתמודדות עם פחדים כן יכולים להתקיים יחד ואולי אפילו ליצור מעגל שבו האחד יזין את השני. האם הם בהכרח חייבים להיות קווים מקבילים או שיכולה להיות התקיימות הרמונית שלהם?

חלומות VS. פחדים

טסתי לבודפשט עם עדי, חברה יקרה, לגיחה בת 3 ימים. למרות שהנסיעה קצרה ויש הרבה להספיק, משהו בריחוק מההמולה והעומס היומיומיים אפשר למחשבות לעלות ולעבור עיבוד מחודש. דווקא בעיר הרומנטית/אפרורית הזו קיבלתי זמן לחשוב על הקשר בין הנאה, משמעות ופחדים והאם מדובר במשולש ברמודה שעומד לבדו או מעגל אינסופי עם שותפים נוספים. במהלך השיחות שלי עם עדי ניסיתי לראות איפה אני מצליחה בכלל לחבר ביניהם, מתי אני מרגישה שהם חיים בשלום אחד עם השני ומתי אני מחייבת אותם לקיים יחסי כבוד אבל נטולי קרבה. 

האם זה היה שווה את זה?

מדובר בחופשה של 72 שעות, ואנחנו הולכות המון. אחרי יום וחצי של הליכה ממושכת הברך הסוררת התחילה להציק לי וחשבתי על תחרות האולטרה מרתון האחרונה שרצתי – 166 ק”מ עם נקע בקרסול שהיה בשלבי החלמה ראשוניים. כבר חודשיים עברו ואני לא יכולה לברוח מזה – לא סיימתי את התחרות מרוצה, לא בזמנים ולא במפלס הכאבים. יחד עם ההכרה הזו עולה השאלה האם זה היה שווה את זה?

התגובה האוטומטית שלי היא כן, כי הרבה יותר קשה להתמודד עם 50 גוונים של אפור הטמונים בתשובה “אולי”. הרי יכולתי לבחור שלא לצאת למירוץ הזה, לתת לנקע להחלים ולבחור במרוץ אחר שבו אולי הייתי עומדת ביעדים שהצבתי לעצמי. והרי כולנו חכמים בדיעבד. אז שוב עולה השאלה: האם זה באמת היה שווה את זה?

מילה וחצי לפני המרוץ הבא שלכם

שיח על פחדים ותחקירים בדיעבד הוא אין סופי כי אין תשובה אחת ברורה: לעיתים התחושה של החמצה צורבת יותר מחרטה. אני שמה לב שהדברים שאנחנו מצטערים עליהם יותר הם אלו שלא עשינו מאשר אלו שעשינו. אז לפחות כרגע ולפני שאצלול לקשר שיש בין פחד, משמעות והנאה, כדי לחיות בשלום עם הבחירות שלנו, הייתי מציעה לשאול “מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה?” ו”מה הרווחתי מזה שבחרתי ב’כן’ ולא ב’לא'”. הבחירה בתחושה החמוצה של “לא בדיוק” מציקה לי פחות מאשר “מה היה אילו”.

אז מה הקשר בין פחד למשמעות והנאה? בבלוג הבא, ושיהיה המון בהצלחה ביעדים הקרובים.

 

כתיבת תגובה