על השנה שבה למדתי להקשיב לגוף

יש אירועים בחיים שמלמדים אותנו שלא הכל בראש, שלפעמים הכל בלב ושלפעמים הם צריכים ללכת ביחד. טל הורוביץ למדה ב-2018 להקשיב לגוף מזווית חדשה לגמרי

מאת: טל הורוביץ
בתאריך: 12.01.2019
הבלוג של טל הורוביץ
0 תגובות

אי שם באמצע חודש ינואר 2018, נקרע לי הלב בגלל אהבה שנקעה את הרגל על איזה סלע בדרך. לא, הפעם לא מדובר באהבה שקשורה בריצה, אלא באהבה אמיתית בין גבר לאישה, כזו כמו בסרט הוליוודי ישן, שהפתיעה אותי באמצע ריצה קדימה ולמעלה, בלי לתאם מראש.

הוא קיבל את השריטות שלי על הרגליים ועל הלב, את האהבה שלי למוזיקה ולשתיקות בזמן שאני רצה או נוהגת, את הבוץ בנעליים ואת הטיפוס המצטבר המשותף שצברתי איתו, והבין, אחרי הכל, שאת מערכת היחסים שלי עם הריצה קצת קשה להשיג.

החודשים שקדמו לכך היו נפלאיםהייתי מאוהבת עד מעל הראש והוא גם, וממש כמו שני משוגעים שמרנו רגעים בלב ושתינו תנוף. כשמערכת היחסים הזו נקטעה לה, לא תיארתי לעצמי עד כמה מערכת היחסים שלי עם הריצה תימצא גם היא במבחן לא פשוט. מבחן כזה שאי אפשר להעתיק בו וצריך לחפור די עמוק כדי למצוא את התשובה.

באותם הימים הייתי אמורה להיות בשיא תקופת האימונים למירוץ ה– JMUT בהרי ירושלים, אתגר שבחר המאמן שלי שהאמין בי גם ברגעים בהם הלכתי לאיבוד ואיבדתי את קצה האמונה שלי בעצמי

הגעתי לכל ריצות ההכנה למירוץ, טיפסתי את מנרה שלוש פעמים באימון ארוך וסיזיפי אך מספק ומרגש, והצלחתי לדמיין את עצמי מקפצת מתחנה לתחנה במירוץ. הכל היה מתוכנן ואפילו נראה לעין. זה הולך להיות חתיכת אתגר מרגש ומפחיד!

אני אעצור רגע ואספר מילה או שתיים על עצמי, למי שלא מכיר.
אני רווקה בת 32 מראשון לציון, בעלים ומאמנת את קבוצת הריצההכל אפשריבעיר וביתר הזמן מאמנת כושר אישית, זוגית וקבוצתית. העסק המדהים שלי נותן לי כל כך הרבה כוחות וסיבות להיות מאושרת, מוטיבציה אינסופית שיוצאת ממני החוצה וחוזרת אלי בטעינה מלאה,  בכל יום מחדש.

אם מי מכם שאל את עצמי למה עצרתי דווקא עכשיו עבור שלוש השורות הללו, מיד יקבל את התשובה, אני מקווה.

נפרדנו כך. היתה דממה ולא היה עוד מה לומר.
נשבר לי הלב. הפרידה קרעה אותי לגזרים, ומצאתי את עצמי בוכה באמצע הלילה, בבקרים לא התחשק לי לצאת מהמיטה, אפילו בשביל לרוץ, והכי קשה היה לא לתת לזה להשתלט עלי באמצע אימון כמאמנת.

היו ימים בהם התחלתי לשאול את עצמי שאלות על הגבולות בין טל המאמנת לבין טל שמנסה להגשים לעצמה חלומות למרחקים ארוכים. ואולי הם ארוכים מדי לתקופת הזמן הנוכחית? הרי אני לא יכולה לתת לעצמי לאבד יציבה במקום שאני מנהלת ומאמנת, יש לי רצים שחשובים יותר מהחלומות האלה, ואני לא יכולה להקריב או לסכן את המוטיבציה שיש לי לתת להם.

פחות מחודש למירוץ והיה לי ביד רצף של אימונים שבעיני היו כושלים. היו בדרך כמה ריצות ארוכות שצלחו וכמה שהופסקו הרבה לפני נקודת הסיום, עם סיבות מוצדקות יותר או פחות, אבל ידעתי שמה שצריך לקרות יקרה, ואם הראש לא מחובר לרגליים יהיה קשה להביא את עצמי לחוף מבטחים בצורה נטולת מכאובים.

סמכתי על הזמן ועל הראש החזק שלי. ובאמת הצלחתי להתאפס, להתפקס ולצאת לריצות עצמאיות על המסלול כדי להחזיר לעצמי את הביטחון. והאמת? לא היה כמעט רגע שבו לא חשבתי עליו. היו ריצות שהוא היה המוטיבציה שלי מבלי להיות שם בכלל, סתם כי דמיינתי אותו מחכה לי עם בירה קרה וחיבוק בסיום, מה שלא קרה.

מי מכם שקורא את זה אולי תוהה לעצמו על הטוטאליות ועוצמת הרגש שלי. מבלי להרחיב אגיד שאחרי הרבה זמן שלא הרגשתי לעומק ולא התאהבתי באמת, הלב שלי נפתח וקליפה מאוד קשה התקלפה ממני. פרפרים בבטן, מבט שממיס, וכינויים דביליים במקום להגידאני אוהב/ת אותך“. עד היום אני מודה לו ומוקירה על זה שאהבה חזרה להיות אפשרית מבחינתי. החכמים מבינכם יענו לי עכשיו שהכל אפשרי“.

הגעתי ליום המירוץ, עם רגליים רועדות מפחד אבל עם רשת ביטחון מלאה מצד המאמן שלי. הכל היה מוכן. גם החששות והשדים.

חמש שעות לפני המירוץ מצאתי את עצמי בהתקף חרדה וחוסר תיאבון, מעולפת בשירותים בדירת השותפים שגרתי בה. מזיעה, רועדת מקור, ואז מחום, מתלבטת מה אני עושה, זו פעם ראשונה שזה קורה לי. אני אשנא את עצמי אם אוותר על המירוץ הזה, ומצד שניהאם אני עושה את זה כי אני באמת רוצה או כי אני ומתעלמת ממה שהגוף מסמן לי?

צילום: אודי דביר

אחרי התלבטויות ובדיקות כשירות, עמדתי על קו הזינוק באותו הלילה ויצאתי עם כל המשוגעים לטירוף אי שם בין ההרים, למירוץ שאת הסוף שלו לא הצלחתי לראות ושגם לא דמיינתי אותו בראש שלי. לא הייתי שם וגם הלב שלי לא.

אחרי זמן קצר, כשלא הצלחתי לאכול כלום והגוף לא תפקד, החלטתי לעצור.

כשעבר עוד קצת זמן והלב התאחה, חזרתי לשטח, ואל המתאמנים שלי העברתי כוחות גם דרך ההתמודדות שלי עם המכשולים בדרך וההתגברות עליהם. כי כל חוויה שלי בתור רצה מעצבת אותי גם בתור מאמנת.

2018 היתה השנה שבה רכשתי מחדש את האהבה שלי לריצה, קיבלתי כלים חדשים להתמודדות עם עצמי, שתקתי והקשבתי יותר, בעיקר לעצמי. אני חושבת שספגתי ועיצבתי את עצמי מחדש בדרך, לא רק בריצה, אמא שלי קוראת לזה התבגרות. אני קוראת לזה יצירה עצמית, חקירה של צדדים חדשים בעצמי, כאלה שרק עכשיו גיליתי שיש לי.

כאלה שלקחתי איתי לאתגר החדש באזור אגם גארדה באיטליה. אבל על זה כבר נדבר בפוסט אחר.

טל הורוביץ.
רצה למרחקים ארוכים, מאמנת ריצה וכושר.
הכל אפשרי.

כתיבת תגובה