עליות או לא להיות במרוץ הרי הגעש | אפרת גת

אפרת גת נרשמה ל-15 ק״מ במרוץ הרי הגעש בלי לחקור אותו לעומק קודם לכן וגילתה שממש ליד הבית מחכה לה מסלול שלא היה מבייש מרוץ בחו״ל

מאת: מורן מישל
בתאריך: 27.03.2019
אירועים
0 תגובות


למרות הקיטורים והשיפועים גם השנה אטפס את הרי הגעש כאן, אצלנו בבית, בגולן.
אז למה בכל זאת אתם שואלים?

ריצה, כמו החיים, מורכבת מעליות וירידות, גם בחשק ובכוח וגם בשטח כמובן. אבל עליות אני לא ממש מחבבת. שלא תבינו, אין לי בעיה לטפס בעליות החיים או להתמודד עם הקושי בירידה, אני אדם די חזק, אבל העליות בריצה מוציאות ממני את אוצר המילים הפחות חינוכי. ובכל זאת יש את הרגע האחד שבשבילו שווה לסבול ולקלל כל רגע בעלייה וזה הרגע שמגיעים לפסגה, נושמים רגע את האוויר, מציצים על הנוף ומשהו שם נפתח בנשמה.

עוד תופעה מאוד מעניינת מתרחשת שם בפסגה, כל הסבל שנאגר בדרך נעלם ונספג, או שהזכרון בגילי כבר מטושטש על סף דמנציה, כי איך שסיימתי את ה- 15 ק”מ בהרי הגעש בשנה שעברה, הראש כבר נרשם לרוץ גם השנה.

מקצה 15 ק״מ לזכר ארז לבנון ז״ל

הכל התחיל ברגע של אי שפיות ובזה שאמרנו לעצמנו, (הקולות שבראש והאיש שלי), שחייבים לרוץ בהרי הגעש. למה חייבים? מה זאת אומרת? כי זה הבית שלנו כאן ואם אנחנו לא נטפס את ההרים האלו אז מי כן?
אימוני עליות אצלנו הם די בשגרה, כי למרות שאנחנו גרים ב”רמה”, כשרצים מבינים ששטוחה היא ממש לא… חוץ מזה ש׳רצי הגולן׳ שם ואנחנו איתם ובשנה שעברה הריצה הוקדשה לארז לבנון ז”ל האיש והאגדה שהיה חלק מאבני הייסוד של הקבוצה.

שבוע לפני המירוץ האיש שלי נפצע ואני מבינה שכנראה אצטרך לוותר או על המירוץ או על הקללות שבדרך, כי לא נעים לקלל סתם כך ליד אנשים זרים. בערב לפני, תוך כדי הכנת תיק מים וכיבוד קל לדרך, אני עם דופק מוגבר והזעה, משמיעה קרקורים של לחץ מהעתיד לבוא. אבל כבר סיכמנו ששפיות וזכרון זה לא הצד החזק שלי, אז אני קובעת עם ענת ברוך מהקבוצה, שנסבול ביחד, כי צרה ונחמה והטפשים, או מה שזה לא יהיה. כמובן שהסתמן שזו היתה בחירה מצויינת וחוויה אדירה!!!

ההרשמה למרוץ הרי הגעש תיכף נסגרת. מהרו להירשם >> 

הטיפוס הראשון של השיפון מזכיר לי למה הייתי עם דופק מוגבר כבר מהערב לפני, אבל בסיומו, ברגע הזה על הפסגה עם האוויר שנכנס חזרה לריאות, נפתחות הצ’אקרות והאדרנלין מתחיל לזרום בדם. חוץ מזה, אני מזכירה לעצמי כל הזמן שבסוף כל עליה יש ירידה, וזה מרגיע אותי.

ממשיכים לאביטל, שאין לי משהו אישי נגדה כי לא ממש הכרנו, אבל פיתחתי תחושות שליליות ממש על השיפוע שהיא הציבה. הגב נתפס לי מהזחילה, שלא נדבר על הריאה שנשארה שם. וזו עוד סיבה שנרשמתי השנה – כדי שאוכל לאסוף אותה בחזרה. ובפסגה שוב חוזר הניגון – המוח כבוי, הזכרון נמחק כליל, הלב רוקד מאושר, הכיבוד והעידוד שמחכים למעלה רק מדרבנים להמשיך הלאה, למרות שלפני רגע רציתי להזמין את יחידת חילוץ גולן שיוציאו אותי על פרופיל נמוך או הפרעות פסיכיאטריות.
מכאן אמרו שהעליות מתונות, אז אמרו.
המשכנו לבנטל. רצנו לאורך קו הנוף עד לירידה האחרונה, ששם חיכו לנו פינוקים מארץ החלומות!
אתם קולטים? עשיתי את זה וזה היה שווה כל סלע שבדרך!

לסיכום אגיד ששילוב כזה של אווירה מגניבה כמו שיש כאן, ארגון מושלם עם נוף של אירופה, בלי הסיוט של הדיוטי-פרי, הוא שילוב נדיר ומנצח! ובגולן עכשיו זו התקופה שהדשא שלנו נראה ירוק יותר מהשכן, הרבה יותר, ושופע מים שזה עוול לא להנות מהיופי הזה ביחד.

חוץ מזה שמי שמוותר על התענוג לקטר ולהנות ביחד, לא ידע תענוג אמיתי מימיו! תהיו חברים, אל תשאירו אותי לסבול לבד!

ההרשמה למרוץ הרי הגעש תיכף נסגרת. מהרו להירשם >> 

כתיבת תגובה