#עדייןנהנת…לא סתם כותרת

מעולם לא הייתי במשקל עודף, האמת…גם אף פעם לא הייתי ממש ממש רזה… אני באה ממשפחה מאותגרת ברמת המשקל ולמרות זאת רק…

מאת: גלית רובין #עדייןנהנת
בתאריך: 10.02.2020
בלוג בנושא עדיין רצה #עדייןנהנת
0 תגובות

מעולם לא הייתי במשקל עודף, האמתגם אף פעם לא הייתי ממש ממש רזה
אני באה ממשפחה מאותגרת ברמת המשקל ולמרות זאת רק בעשור האחרון לחיי גיליתי שאם אני ממשיכה לאכול כל מה שאני רוצהזה נגמר באופן מפתיע (כן, כן..באמת הופתעתי…) בעליה במשקל.

אבל לא זו היתה הסיבה שהתחלתי לרוץ לפני שנה וחצי

מעולם לא אהבתי ספורט, גם כשהתמדתי בספינניג לדוגמא (אומנם לפני 15 שנהאבל מי סופר:)) והלכתי שלוש פעמים בשבועבכל פעם כשחזרתי וערן (בעלי) היה שואלנו, את כבר מרגישה את האנדרופינים? נו, את כבר מכורה?
אז זהו שלא. ממש לא. מעולם לא!

יוגה היה ענף הספורט היחיד שגרם לי להרגשה טובה אבל לדעתי זה היה כי לתקופה לא קצרה היא החליפה (בצורה לא רעה) את הפסיכולוג שליורק ביננו, זה הרבה יותר זול מפסיכולוג

אבל גם לא זו היתה הסיבה שהתחלתי לרוץ לפני שנה וחצי

ערן (בעלי, כבר הזכרנו אותו…) רץ, רוכב על אופניים ובכלל מכור לתחושה של מה שספורט עושה לך (…עלפי השמועה) כבר לא מעט שניםובערך בכל הזמן הזה הוא מנסה לגרום לי לקחת חלק בחוויה
אבל אני? אני לא אוהבת להזיע

וכמו שברור לכם….גם זו לא היתה הסיבה שהתחלתי לרוץ לפני שנה וחצי

פעם לפני חמש או שש שנים ניסיתי לרוץ, לבשתי בגדים נוחים (כי בגדי ריצה לא היו לי), נעלתי את נעלי הספורט שקניתי 5 או 10 שנים לפני (כי למה לקנות נעלי ספורט לעזאזל ומה עושים איתן??)
ויצאתי לרוץ. האמת, ניסיתי כמה פעמים, ניסיתי גם הליכותוכל פעם אחרי 100, 200 מטרים התחיל הגוף שלי לפרוחממש אבל פריחה נוראית עם פצעים אדומים עולים מכפות הרגליים למעלה, דרך אחורי הבירכיים והמותניים, הבטן, הגב והידיים….אלו היו הרגעים בהם רצתי ממש מהר. רצתי הביתה לאנטיהיסטמינים ולמקלחת, קירצפתי את עצמי לפעמים עד זוב דם..עד שהפסקתי להרגיש את הגירוד העז שגרם לי להפסיק לנשוםאו לפחות לרצות להפסיק לנשום

וכן, ברור לגמרישזו סיבה מאד לא טובה להתחיל לרוץ (בטח לא לפני שנה וחצי)

אז מה קרה לפני שנה וחצי?

לפני שנה וחצי בגיל 43, מצאתי את עצמי, אני שאוהבת חברה וחבריםדי מנותקת חברתיתאז נכון שפגשתי הרבה אנשים בעבודה ובכנסים אבל בעידן הפייסבוק ועודף החברתיותהרגשתי דיי בודדה

אז מה עושים? זה לא שבאמת אני יכולה להיכנס לבר ולהציע למישהי חברותביננו, גם לא בטוחה איך מייצרים חברות בגילי המופלג.. ויום אחד עלה הרעיון לחפש קבוצת ריצהתכלס, דרך מצוינת להכיר אנשים בקבוצה (…זה גם מאפשר הרבה אופציות:))

ניכנסתי לפייסבוק, ההיצע גדולביקשתי המלצות וקיבלתי אין סוף ולבסוף לאחר מחקר רשת לא קטןנבחרה הקבוצה.
תשאלו איך?
הקבוצה בה החיוכים של האנשים שרצים נראו הכי רחבים
הקבוצה בה הבטתי בתמונות והרגשתי שאני רוצה להיות חלק ממנה
הקבוצה שבדיאבד מצאתי את עצמי בה

ומשם הכל התחיל, המחשבה במקור היתה ללכת הרבה, לרוץ מעט.. 
כי מי בכלל רוצה לרוץ?  הרי זו לא היתה המטרהואני דוקא לא רעה בסימון מטרות והשגתן (שוב, בדיאבד.. מסתבר שזו תכונה לא רעה לחובבי ריצה :))

קניתי סטוק ענק של אנטיהיסטמינים וכיוונתי שעון ל4:30 לפנות בוקר..

מפה לשם.. שנה וחצי עברהובאפריל הקרוב נירשמתי למרתון הראשון שלי

זכיתי בחברות אמיתית בקבוצה ובאותה תחושה שהיתה לי כלכך חסרה

ומכאן הדרך הרבה פחות קשה והריכוז הוא לגמרי בחברה ולא בתוצאה

ולמה הבלוג נכתב?

ביננו, אני לא בטוחה שאגיע למרתון הזה בלי עזרה

ואם יש משהו שגיליתי על עצמי זה שלחץ חברתי עובד עלי נורא😉

אז ברגעים הפשוטים יותראספר לכם בגאווה

וברגעים הפחות קליםאשתף אתכם בתקוה לקבלת נחמה (לאלו שימשיכו לקרואמעריכה אותכם כבר עכשיו וממש!) … ומעצם הכתיבה שיש בה משהו משחרר

כתיבת תגובה