מרתון טבריה טייק 2 – מתחילים / לירון תמם

בעולם הספורט המקצועי ישנה קלישאה אשר אומרת ” קשה יותר לשמור על תואר מאשר לזכות בו בפעם הראשונה”, אני מניח שממציא הקלישאה…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 27.09.2016
בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים
0 תגובות

בעולם הספורט המקצועי ישנה קלישאה אשר אומרת ” קשה יותר לשמור על תואר מאשר לזכות בו בפעם הראשונה”, אני מניח שממציא הקלישאה לא התכוון רק לספורט מקצועי ולא רק במקרה של זכייה בתואר.
התחלתי לכתוב נקודות למאמר בחודש יוני, כשסדרת האליפות בכדורסל האמריקאי, בין גולדן סטייט ווריורס לקליבלד קלאבריס, היתה בעיצומה. גולדן סטייט הגיעה לסדרה כאלופה שמבקשת לשמור על התואר, קליבלנד היא זו שהפסידה לה את האליפות בשנה הקודמת והיא רצתה לזכות בו לראשונה בתולדותיה. טיוטה ראשונה ולא מחייבת סיימתי לכתוב כשהסדרה נגמרה, קליבלנד חזרו מפיגור של 3:1 וזכו לראשונה באליפות. גולדן סטייט הצליחה להוכיח את הקלישאה,שאכן  קשה יותר לשמור על תואר מאשר לזכות בו בפעם הראשונה.
למה אני מספר לכם את זה? במקור המאמר היה אמור לשתף אתכם בלבטים שהיו לי ביני לבין עצמי וביחד עם אשתי, האם להשתתף במרתון טבריה 2017. משכתי את הלבטים כמעט עד אמצע הקיץ, ואז הגעתי להחלטה שאני מעוניין לחזור ולעשות את המרתון, לנצח את הקלישאה. מאז היה ספק אם המרתון יתקיים אז פרסום המאמר נדחה, כעת כשההרשמה אליו נפתחה, הוא מתפרסם. בכל זאת, זה זמן טוב לחזור אל הלבטים ולפרק אותם. חשוב לי לומר, שבסיס המאמר נשאר כמו שהוא, אז אם הוא כתוב כאילו אני עדיין נמצא בלבטים, זה בכוונה.
בבסיס התבלטויות עומדים שני משתנים עיקריים. תחושת החוויה העצומה מהתהליך בדרך למרתון ומהמרתון עצמו, והרצון להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה פעם שנייה ועוד לשפר את התוצאה שהשגתי בפעם הראשונה (3.42 ש’). אל מול המשתנים האלו יש סימני שאלה ופחדים איתם עליי להתמודד.
לירון-תמם-טבריה-2016-בגשםבסיבוב הראשון בדרך למרתון טבריה 2016, כתבתי כאן לא מעט על כך שלדעתי חמישים אחוז מהעבודה נעשית בראש, אם מצליחים לבצע אותה, אז השאר כבר יותר קל. אני עדיין מאמין בזה, מן הסתם, אך בשינוי מסוים. אם אז הייתי צריך לעבוד על עצמי חזק בשביל להרגיש שאני מוכן לרוץ 42 ק”מ ללא הפסקה, מה שאכן הרגשתי מוכן לקראתו חודשיים לפני המרתון (לפחות בראש, ברגליים זה הגיע במועד יותר מאוחר), היום העבודה בראש היא על משהו אחר לגמרי, היא על עצם זה שאני מסוגל לעבור תהליך הכנה ארוך ומפרך מספר חודשים לפני יום המרתון. כלומר, אני צריך לעבוד חזק מבחינה מנטאלית על כך שיש לי כוח לקום בבוקר לעשות ריצות קצרות וארוכות, להתאמן כמעט כל יום, להשתתף במספר מרוצים, לעשות טיפולים, תרגילים בבית וכל הדברים שאמורים להוביל לכך שאהיה מוכן בנקודת הזינוק לתת את המקסימום. הרי כמעט שאי אפשר להימנע מכל זה, במידה ורוצים לסיים את המרתון ויותר מכך:, גם לשפר את התוצאה. אחרי שעברתי את זה פעם אחת אני יודע מה זה אומר ומה זה דורש ממני, כך שמבחינה פיזית אני שקט יותר, כי במובן מסוים היום אני יודע שאני מסוגל לרוץ 42 ק”מ, השאלה היא אם אני מסוגל לעבור את כל הדרך לשם שוב.
אך מבחינתי זה לא מספיק בכדי שהראש יהיה מוכן לעבור את הדרך. הוא גם צריך להיות מוכן שכל זה לא נעשה לחינם. נניח ואעשה את הדרך  ואגיע אל נקודת הזינוק, מה יקרה אם לא אשפר את התוצאה כמו שאני מצפה או אמצא את עצמי מתמודד עם קשיים שונים ביום המרוץ? אז איהנה מהחוויה, שהרי לדידי היא מהנה ברובה בכל מקרה, אבל אחרי זה- מה? הקלישאה תתברר נכונה, ואם כך, לא פעם זה יכול להוציא את הרוח מהמפרשים. בוודאי שאין יותר מדי אפשרויות לתקן (בואו נודה על האמת, אני לא הולך כל שנה לרוץ מרתון ולנסות לשבור את השיא). אני צריך גם להיות מוכן לכך שאכנס לתהליך ואצטרך לעצור הכל באמצע, גם זה יכול להיות מאוד לא נעים.
מסע אל מרתון ראשון, כמו מסע לאליפות ראשונה, הוא תמיד ייחודי, קוסם, יש בו המון רגש. הראשוניות מובילה לכך שבכל פינה מגלים דברים חדשים, מסע אל הלא נודע, לא פעם האדרנלין וההתרגשות סוחפים ויוצרים את הכוחות שעוזרים להמשיך גם כשקשה. ממרחק של זמן, אחרי שמסיימים ומסכמים, זה עדיין נראה מיוחד ומרגש אך גם קשה ומתיש לפעמים. אף אל פי שיש יתרונות למסע שני, החל מזה שיש יותר ביטחון עצמי, הרי אם עשית את זה פעם אחת אין סיבה שלא תעשה את זה גם בפעם השנייה (לנקודה זו אחזור בהמשך, מהצד השני של המטבע), ממשיך בכך שהכל מוכר, ברור, כמו מסלול ריצה שרצים עליו שוב ושוב, אז קל יותר להתכונן, לדעת איפה יש עלויות ואיפה יש ירידות, איפה נקודות התורפה, איך עובדים בחוכמה ומתי צריך לנוח, מה אפשר לקחת לדרך ומה אפשר להניח בצד. כך שבמובן מסוים, קל יותר להתכונן למסע בפעם השנייה, פיזית ומנטאלית. אם בפעם הראשונה האדרנלין וההתרגשות שלטו והשליטו גם סגנון עבודה מסוים, אני נוטה להאמין שבפעם השנייה הדברים נעשים באופן יותר תבונתי, זה לא אומר שהופכים להיות רכים יותר או קשוחים פחות, זה בטח לא אומר שעושים הנחות, אך אני נוטה להאמין שזה עוזר לקחת את הדברים בפרופורציה ובפרספקטיבה  נכונות יותר.
%d7%aa%d7%9e%d7%9d-%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-2016נעבור רגע אל הצד השני של המטבע,  אם עשית את זה פעם ראשונה, תוכל לעשות את זה פעם שנייה? כמו שציינתי בתחילת המאמר, זו אחת הסיבות שבגללן אני מעוניין מאוד לעשות את המרתון. הרצון להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה שוב. כשאני עושה משהו בפעם הראשונה, יש את העצמי שלי שמחליט לבצע ואכן מוציא את זה לפועל, אך יש האדרנלין, ההתרגשות, העוצמה של הרעיון שסוחפים. בפעם השנייה, זה אני נטו. אני רוצה לדעת שלא מדובר בחוויה חד פעמית, לא מדובר בהתעלות רגעית שנבעה מכך שהכנסתי לעצמי לראש שאני מסוגל לעשות את זה, אני רוצה לדעת שאם אני רוצה, אז אני גם מסוגל לעבור את תהליך ההכנה וגם להגיע מוכן ביום המבחן. זה כמו בן אדם שהולך למסעדה ונהנה מהארוחה הטובה של חייו, יש מי שירצה לנצור את הרגע ולא לנסות לשחזר אותו מחשש שיתאכזב, ויש מי שיודע שאם הוא לא יחזור לשם שנית, הוא יחיה כל החיים בתהייה, אולי הוא מפספס הזדמנות ליהנות שוב כפי שלא נהנה מימיו. הפעם הראשונה חשובה, הפעם השנייה חשובה יותר.
צריך להכיר את ההרגשה בשביל להבין במה מדובר, הדריכות, ההתרגשות, המשחק בדמיון איך זה ייראה ומה יהיה. אם נמשיל את זה לריצה עצמה (לפחות אצלי), אז ההתחלה מלאה בחששות, אחר כך בא האדרנלין, אך צריך להילחם בו אם פותחים מהר מדי מתעייפים ומאבדים כוחות, מאבדים את הדלק להמשיך. אם מתנהלים נכון, אז אפשר להמשיך עד הסוף בהנאה וההתרגשות נמשכת הרבה אחרי שזה נגמר. צריך כל הזמן לזכור שהתהליך הוא הדבר החשוב, המרתון הוא רק הפרס. זה מה שמושך וזה גם מה שמפחיד, כי אם לא מצליחים בפעם השנייה, אז נשארנו עם פעם אחת יחידה, מי אמר שבפעם השלישית או הרביעית נצליח?
תחת אותה קטגוריה של “להוכיח לעצמי” יש כמובן גם את עניין התוצאה. אי אפשר להשתחרר מזה, תוצאות אמורות להישבר, ברוב המקרים לפחות. בדיוק כמו שאני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את כל המרחק שוב, לחזור ולחוות את החוויה, כך אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגל להשיג תוצאה יותר טובה מפעם שעברה. זו תהיה הוכחה בשבילי שבאמת יש הבדל (לטובה) בין ההכנה למרתון ראשון לבין הכנה למרתון שני, זו תהיה הוכחה בשבילי שלמדתי כמה דברים שהייתי צריך ללמוד אז, ובעיקר זו תהיה הוכחה שלא טעיתי שאני שווה יותר מהזמן שהשגתי אז. מן הסתם, אם התנאים בטבריה יהיו טובים משנה שעברה, אז זה יעזור.
ייתכן מאוד שכל זה לא באמת ישנה, שלא באמת יפריע לי אם אהיה מסוגל לרוץ את כל הדרך, ולא באמת תשנה לי התוצאה. אולי אחליט שזה קשה ומתיש מדי אז אוותר על הכל. אז אצטרך להתמודד עם ההחלטה ולהוכיח לעצמי שהיא לא עניין קשה מדי. זו כבר תהיה התמודדות אחרת, אני מניח שהיא תהיה מאתגרת לא פחות, אך אם אשחק נכון, אדע שזו החלטה שאין לה תוקף קבוע, והיא לא תשפיע בשום דרך על ההמשך.
למה בכלל אני מתעקש לנסות ולרוץ שוב מרתון? הרי זה יכול להיות מעגל שלא נגמר, מי מבטיח שבשנה הבאה לא ארצה להוכיח זאת שוב? ובכן אני לא יכול להבטיח. כמו רובינו, נכשלתי בהבטחה הראשונה שלי לאשתי, כשאמרתי לה שאנוח ולא אעשה עוד מרתון אחרי שנה, מצד שני,ייתכן שאחרי שאעשה את זה בפעם שנייה, אדע בביטחון די מוחלט, שאני מסוגל לעשות את זה בכל עת שארצה. רק צריך לעבוד על זה שהראש יהיה מוכן למסע.
שני רגעים במרחק של מספר שבועות עזרו לי לקבל החלטה ולדבוק בה. הרגע הראשון התרחש במהלך הקיץ, בזמן ריצה קלילה, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ואני חייב את זה לעצמי. הרגע השני חזר על עצמו שוב ושוב באימונים של השבועות האחרונים, תחושת התרגשות וציפייה אחזה אותי, הבנתי שקיבלתי החלטה נכונה, ואני מחכה כבר לממש אותה.
מה קורה עכשיו
אחרי פגרת הקיץ, נכנסו אל תוכנית ספטמבר, ריצות מהירות משולבות עם ריצות במרחקים בינוניים (באופן יחסי) באמצע השבוע, ריצות ארוכות בסוף שבוע, תרגילים בבית, וכל מה שמסביב להכנה. אני מרגיש הרבה יותר חזק והרבה יותר בטוח בעצמי, לוקח את הדברים בצורה יותר טובה.
בסוף שבוע האחרון השתתפתי במרוץ הראשון לעונה, מרוץ גבעתיים, 10 ק”מ. מרוץ עירוני עם מספר עליות לא פשוטות, סיימתי בתוצאה משביעת רצון ויותר מזה, הצלחתי להאיץ ב-5 ק”מ אחרונים, כמו בתוכנית.
עכשיו מתאמן לתחנה השנייה, מרוץ אייל, בדרך לתחנה הסופית, מרתון טבריה.
 
תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם ,
כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו.
לכל הכתבות של לירון תמם.
לכל הכתבות: בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים

כתיבת תגובה