מטיפוס החרמון ועד לשוויץ – זה לא הסוף עד שמגיעים לסוף

ליאת רצה את אתגר החרמון והבינה שגם מרוץ של 10 ק״מ יכול ללמד אותה משהו חדש לקראת ריצה של 170 ק״מ

לכל אחד יש נקודות תורפה, הצעות שיהיה לו ממש לסרב להן. לי יש כמה כאלה, ולא, אני לא אחשוף אותן, אבל בעולם הריצה זה די פשוט – לשטח ועליות ממש קשה לי לסרב, ויותר מזה – יש אנשים שאני כמעט לא אומרת להם לא (במבי למשל).
אז למרות שקשה לי עם אירועי ריצה המוניים, כשבמבי אמרה לי שהיא נוסעת לאתגר החרמון, ובמבי + שטח = ג׳וקר,  היה לי  ברור שהיא שלפה את הקלף המנצח ושאני מצטרפת.

למי שפספס, אתגר החרמון הוא מסלול שמשלב את הטיפוס של החלקים של מסלולי הגלישה – אלו שהאנשים הנורמלים מכירים בחורף, בשלג ובתנועה חלקה מלמעלה למטה על מגלשי סקי או סנובורד, ושאנחנו הרצים חורשים עליהם בקיץ, בנעלי ריצה ומעדיפים לתקוף אותו מלמטה למעלה.

בנוסף למסלולים המוכרים, האתגר כולל את שביל החשמל, שהוא שילוב של עינוי סיני ושער הכניסה לגיהנום: 2 ק“מ עם טיפוס של 600 מטר מצטבר. שיפוע שלא היה מבייש משולש ישר זווית, אבל היי, flat is boring, אז אין לי באמת על מה לקטר.

עד כאן נראה אחלה – מסלול מעולה ואנשים טובים. אז איפה ה-catch?

באנו להנות, לא להתחרות

אתגר החרמון זו מסגרת תחרותית. למעשה זה המירוץ הורטיקלי הראשון בארץ(!) וכשיש תחרות רשמית אני לא יודעת לא להתחרות. בעצם, גם בלי תחרות קשה לי לא להתחרות: בעצמי, בסביבה, בבלתי אפשרי. והפעם התווסף אתגר נוסף –  יומיים לפני הנסיעה לחרמון נפגשתי עם אסף, חבר מהעבודה, שהחליט להקשות עליי: “תבטיחי שאם יכאב לך הקרסול את מפסיקה. זה לא אימונים לפאודה ואת בכלל בשנת שבתון!” אז הבטחתי… לנסות.

ההגעה לחרמון והתזכורת החוזרת שמדובר “רק” באימון ושאני בשנת שבתון הביאו מריבה מתמשכת בין שני קולות מוכרים היטב בראש שלי. האחד – המפרגן, השקול, המבוגר האחראי, שתמיד שם כדי להגיד מילה טובה אבל לא תמיד שומעים אותו. בנועם ובשקט הוא אומר: “גברת, את באימון פה. זה בעצם אימון לקראת מחנה אימונים. את בשנת שבתון: own in”.

בחיים האמיתיים הקול הזה לרוב נתון למאמן שלי, קובי אורן, שכשאני נכנסת ללופים קשים עם עצמי, הוא שם כדי לשבור את המעגל ולהזכיר שהכל בסדר.

והקול השני – הנוזף, השיפוטי, הלא מרוצה, שתמיד קופץ בראש, תמיד נחפז למסקנות ותמיד חוטף את המיקרופון וצועק. מול הקול השקול שמעתי את הקול הנוזף גוער בי להפסיק לוותר לעצמי וגם אם אני לא מצליחה להתעורר, להעלות קצב: “קשה לך? את לא מצליחה להתעורר? ממש לא מעניין אותי!”

מתעוררת לאט ובסוף עושה זינוק בעליה

אתגר החרמון נמשך לאורך 10 קילומטרים עם 1000 מטר טיפוס מצטבר. המרוץ מתחיל בטיפוס אגרסיבי, ממשיך לירידה שחלקה על סינגל וחלקה ב׳דילוג׳ על אבנים ובולדרים, ומסתיים בעלייה אגרסיבית, בתוספת מע“מ, על שביל החשמל.

מהר מאוד הבנתי שזה לא עובד לי. משהו לא מתחבר כמו שצריך. הרגליים לא זזות, אין לי אוויר ועוד שלל טיעונים שנראו לי כמו הסבר הגיוני ללמה לא נוח לי. הטיפוס בהתחלה היה לי קשה וכל הזמן הרגשתי שעוקפים אותי עוד ועוד אנשים, וזה לא הפסיק לעצבן אותי. (תחרותית כבר אמרנו?). לא הצלחתי להתנתק מזה שמדובר באימון ולא בתחרות ולא הצלחתי להתניע.

ואז הגיע הטוויסט. בקילומטר השביעי, לפני שמתחילים לטפס את שביל החשמל, משהו השתחרר. בבת אחת הרגשתי שאני מתכנסת לתוך ה-ZONE שלי. פתאום, דווקא בעלייה הכי קשה, מצאתי את עצמי מגבירה קצב ופוגשת אנשים שלפני כמה קילומטרים עקפו אותי בסערה. הייתי כל כך בתוך ה-Zone, שכשהגעתי לבמבי היא קרצה לי ואמרה: “כשאת מגיעה לסוף תארגני לי בירה קרה“.

תוך כדי העליה, בקצב אחיד ומסודר, קלטתי שאני מתחילה לספור צעדים כדי להישאר מרוכזת ולא להתפזר. ניסיתי להיזכר מאיפה הכרתי את המתודה הזאת ואז נזכרתי – היא נוצרה אי שם בשנת 2014 באולטרה מרתון שרצתי ב-Chamonix. כנראה שכמו ג‘ורג‘ קלוני, יש דברים שלא יוצאים מהאופנה.

אנשים טובים באמצע הדרך… ובסופה

נושא האנשים הטובים שמלווים בדרך פוגש אותי בכל מירוץ ובכל אימון. באתגר החרמון פגשתי את דרור גבעוני יחסית בהתחלה ודיברנו קצת. דרור היה מאלו שמהר מאוד עקפו אותי ונפרדנו לשלום. עם זאת, it ain’t over until it’s over ובזמן שטיפסתי את העלייה האחרונה של שביל החשמל פתאום שמעתי מישהו צועק לי: “מה זה? הורדת את ה-hand breaks ואת עושה זינוק בעלייה? איך הגעת כל כך מהר?” הרמתי את הראש ופגשתי את דרור. החלפנו שני משפטים והמשכתי לטפס. סיימתי בריצה וחיוך ישר לתוך גוש השלג שחיכה בקו הסיום ומורן שפגשה אותי והצביעה על זה שסיימתי הרבה לפני הזמנים ששיערתי. חייכתי ואמרתי: “יש לי הערכת זמנים של נייר צלופן“.

מטיפוס החרמון לריצת 170 ק“מ ועד בכלל

אחד היתרונות המרכזיים של מירוצים ארוכים זה המרחק שלהם. זה נשמע כמו פרדוקס אבל אם חושבים על זה, ככל שהמירוץ ארוך יותר יש יותר הזדמנויות לתקן אם משהו לא מסתדר או מגיע משבר.

הנסיעה למחנה אימונים (ארבעה ימים: בכל יום רצים מרתון ומטפסים 3000 מטר), שמהווה סוג של מיקרוקוסמוס לתחרויות שאני בדרך כלל משתתפת בהן, ועצם הידיעה שלא מדובר פה בתחרות מפגישה אותי עם התמודדות חדשה: איך להתנהל בחכמה עם אופטימיות דווקא כשאין לחץ של תחרות? איך אפשר פשוט להנות מהדרך לרבות החלקים הקשים שלה בלי לקפוץ למסקנות שלא בטובתי.

על האימונים וההתרגשות שבדרך, בבלוג הבא.