לך לך למדבר

איך טיפוס של ים הולכת לרוץ במדבר? מסתבר שגם רגע לפני גיל 40 אנחנו לא יודעים על עצמנו ממש את הכל. מורן מישל יצאה לבדוק והחליטה שהיא הולכת לרוץ בחצי המרתון המדברי באילת

מאת: מורן מישל
בתאריך: 31.10.2018
אירועים
0 תגובות

 
׳אתה שומע?׳ אמרתי לעופר, ׳אני קופצת עם הילדה ליומיים לאילת, חשבתי שיהיה ממש מגניב לצאת להכיר את המסלול החדש של המדברי שנוכל לכתוב עליו משהו מיד ראשונה.׳ ברור שעופר נדלק. הכי קל להדליק את עופר כשמדובר בריצה, ובמיוחד במדברי.
אז דחפתי לתיק גם סט בגדי ריצה, נעלי שטח, חגורה לג׳לים ושעון, וכל הדרך דרומה התפעלתי מהנוף המדברי שהלך ונגלה אליי שכבה אחר שכבה, משנה את פניו וגווניו, מותיר מאחור את האפור האורבני, עד שבכביש המשתפל בואכה אילת נמזג כל החום-אדום-צהוב הזה גם בכחול של הים לכדי תמונה אחת מושלמת של הנוף שכל כך אהבתי בילדותי.
כבר כמה שנים שבכל פעם שאנחנו באילת אני לוקחת בגדי ריצה ורצה לאורך הטיילת, נושמת את הים באוויר החם, אבל זו תהיה הפעם הראשונה עבורי שאצא אל השטח, אל האילת של ההרים, של העליות, של מרחבי המדבר.
׳מי פנוי באילת?׳ שאלתי בפייסבוק, ומיד חבר אליי גדי המקסים ותוך עוד שניה הזמינה אותנו אוריין הרץ להצטרף אל הקבוצה שלה, שבאה הכי בטוב.
׳הכל מסודר, יש ריצה׳, אמרתי לעצמי לפני שהלכתי לישון עייפה מיום של צלילה וכיתות הרגליים המסורתי בטיילת פלוס קניית בגדי ונעלי ריצה (שלא ייחסר), ובדיוק שניה לפני שהילדה הודיעה שהיא דווקא תשאר לישון בבוקר ושאני יכולה להרגיש חופשיה לצאת ממש בשקט.

כשהשעון צלצל בארבע וחצי בבוקר של חופש כל התכנית נראתה לי פתאום טיפה פחות מגניבה. החלקתי על השכל? מי קם לרוץ בחמש בבוקר, ב-31 מעלות, בחושך, במדבר?! ואני בכלל בחורה של ים…
לא משנה, כזכור כבר הדלקתי את עופר על התכנית ובחמש בבוקר מאוחר מדי לסגת ממילתי.
נעלתי ויצאתי.
כשנכנסתי לרכב גדי ואני פרצנו בצחוק שרק שותפים לשגעון יכולים להבין. לא צריך מילים.
קדימה, נוסעים לנקודת המפגש.
את אוריין פגשנו באזור של סיום מסלול המרתון. כבר בהסבר על המסלול הצפוי הבנו שזה לא מה שאנחנו מכירים מהפארק בת״א – מתחילים בממלכת הדניס, היה גם דיבור על מטע האבוקדו, שביל החמורים, חוות התבלינים, המוביל, הרודד, כבר חיכיתי לשביל הנמר ודמיינתי שאנחנו בסוואנה ואת הקשב איבדתי לגמרי כשאוריין התחילה להסביר איפה העליות, אבל נו מילא, אנחנו אורחים פה, אז יצאנו לדרך בחיוך, דקלים לצידנו, חושך סביבנו ובריכות מלח לפנינו.

ואז קרה הקסם. האור עלה ואנחנו התרחקנו מהכביש. ברוכים הבאים לארץ המדבר, מרחבי אינסוף, נשימה בראשיתית, חופש בלי גבול ואתגר שהרגליים והראש יוכלו להם. המדבר נגלה לפנינו במלוא הדרו, צבעיו אט אט הפכו צלולים יותר כשקרני השמש פגשו את החולות הצהובים, באופק נפרשו ההרים האדומים והרגליים שעטו אל המרחבים נטולי הלחות. אולי בכל זאת אני גם קצת בחורה של מדבר, עלתה בי המחשבה כשהגיעה העת להסתובב.


איריס, שליוותה אותנו כמדריכת תיירים-רצים מקומית, הציעה שבמקום לחזור בדרך שבה הגענו נכנס אל ארץ החרדונים, ואנחנו מיד הנהנו בהתלהבות, כי בשלב הזה המדבר כבר נכנס לנו מתחת לעור. ככל שהתרחקנו מהכביש והרגשנו את השטח עוטף אותנו כך התמכרתי לתחושה של הריצה בתוואי לא מוכר לי, בנוף שונה מאלה שאני בוחרת בהם בדרך כלל, וגמלה בי ההחלטה להירשם לחצי המרתון המדברי. זה יהיה סיכום מושלם לשנה של החלמה מפציעה, מובטח שהשנה המסלול מתרחק מהכביש ונהנה הרבה יותר מחוויית המדבר, מה יותר טוב לי מזה? ועוד סופ״ש שלם של אירועים וחברים, פלוס הבטחה לקפיצה קטנה לצלילה ביחד – כל הטוב הזה יש באילת.

רגע לפני שהגענו חזרה איריס השביעה אותנו לא לספר שחרגנו מהנתיב הקבוצתי, אבל הבוץ בנעליים סיפר את הסיפור וכשנפגשים בקו הסיום הרי כלום כבר לא משנה, גם לקשוחה שבמאמנות.
*אף חרדון לא נפגע במהלך הכנת הכתבה.
להרשמה למרתון המדברי (42, 21, 10, 5)  >> 

כתיבת תגובה