ככה זה, ממש כמו בחיים- ריצה למרחקים ארוכים | רונן דוידוב

42.2 ק”מ ? הצחקתם אותי!

מאת: marathon israel
בתאריך: 21.11.2019
המרתון הראשון שלי
1 תגובות

הרי כל חיי אני רץ אבל לרוץ מרתון? כאילו, 42.2 ק”מ? – הצחקתם אותי. זה משעמם רצח.
ריצה תמיד הייתה חלק מחיי, כילד שהתאמן בקרב מגע-זה היה חלק משעורי הבית שקיבלתי מהמורה שלי. אבל…לרוץ? ועוד למרחקים ארוכים? זה אפילו לא דגדג לי.

איפשהו בגיל 12 אני זוכר איך הייתי נוהג לצאת לריצה של 5 ק”מ בשעות הערב בימים שלא התקיימו אימונים. לפני שיצאתי, הקפדתי לוודא שכל חברי כבר הספיקו לעלות הביתה כדי שאוכל לצאת להקפת השכונה שלי מבלי ש”ירדו” עלי למחרת בביה”ס. בכל זאת… אז, בשנות ה- 90 ילד שיוצא לרוץ ביוזמתו היה מצטייר די מוזר ויוצא דופן.

באותם הימים, הריצה עזרה לי בשיפור הכושר לקראת היום שבו אקבל חגורה שחורה והיא היוותה גם דרך נפלאה לשחרור לחצים כנער מתבגר בהמשך כסטודנט שרץ בין עבודה ללימודים ולימים כבעל עסק ויזם שזקוק לזמן איכות לנקות את המחשבות.

עד כאן, הכל טוב ויפה, אבל לצאת לרוץ כדי לרוץ? מעולם לא חשבתי על זה.

היום, אני כבר קרוב לארבעה עשורים לחיי, זה אומר שאת החגורה השחורה קיבלתי די מזמן, גם שני תארים מאחורי, אני מרצה בתחומי הכושר והתנועה ,הרמתי והגשמתי עסק מצליח לאימונים אישיים ואימוני אאוטדור עם מתאמנים שאיתי מעל 10 שנים, אז למה עדיין יש משהו שבוער בי? מה עכשיו? מה הריגוש הבא שלי?

האמת. הקטע של לקבוע יעד ולרוץ 42 ק”מ  הגיע אליי ממש “בלי כוונה”. חבר טוב החליט שהוא הולך לעשות מרתון אבל הוא עושה זאת בתנאי שאני מתלווה אליו. בהתחלה התנגדתי: “למה אני צריך את זה בכלל?! משעמם לי בחיים”?! אבל חברים טובים עושים דברים משוגעים, אז התפשרנו על חצי. מסתבר שהחצי הזה הדביק אותי באיזה משהו… כי הוא הביא אותי לרוץ חצי בת”א ועוד שני חצאים באירוע המדהים של ערד-מצדה. ומשם, הדרך למרתון נראית לי פתאום די ברורה והגיונית.

לצאת מהנוחות ולגלות מחוזות חדשים

החלטתי שהגיע הזמן לאתגר את עצמי. לקבוע מטרה שאני יודע בבירור שתדרוש ממני ‘התארגנות מחדש’ שפתאום, יותר מתמיד נראית לי מסקרנת ומעוררת ריגוש חדש ודרך נוספת ללמידה על עצמי ועל החיים.

כאדם שמחובר לטבע, היה לי די טבעי להירשם למרתון המדברי באילת. מביני עניין מנוסים ששמעו אותי מדבר על האירוע באילת מיד אמרו לי: “מרתון ראשון? “המדברי”? אתה בטוח”?

כן, למה לא? ולא,אם חשבתם שאני תמים…? אז לא.

הבנתי מאיפה זה בא ולמה הם שואלים את עצמם אם השתגעתי, ובצדק, כאיש מקצוע, אני עושה שיעורי בית וכשהבנתי לראשונה שמדובר באירוע קשוח יחסית ועוד למרתון ראשון, זה הבעיר בי עוד יותר ניצוץ שהזכיר לי את אותם ימים על המזרון בדרך לחגורה השחורה. החלטתי מיד שזה זה. אם כבר עושים? אז עושים.

שב תלמד ואז עשה לך רב

שאתה מציב לעצמך איזו שהיא מטרה, ברוב המקרים אתה לא תמיד תדע איך תיראה הדרך לשם.

הבנתי שכל מה שקורה מעבר ל15 ק”מ אני צריך ללמוד ולפני שאתנסה דרך הגוף אנסה להבין דרך הראש ולהכין שיעורי בית. כתלמיד נצחי שגם מלמד את תחומי הפיזיולוגיה ותורת הכושר הגופני הבנתי שישנו שלב מסוים שאתה מגלה ומבין שידע תאורתי לא תמיד יביא אותך להצלחות בשטח. אז היה לי חשוב להבין טוב יותר איך לעשות זאת נכון מבלי להישרף. פתחתי ספרים, קראתי  מחקרים והכי חשוב- התייעצתי עם מומחים בעלי ניסיון.

אני מאמין, שהדרך להצלחה נמדדת בעד כמה אתה יודע מה אתה לא כל כך יודע והיכולת להחליט שמורים אשר יראו לך את הדרך הטובה ביותר- זה הדבר הנכון לעשות. הם אלו שיעזרו לחבר את הנקודות כי הם היו שם אולי מליון פעם לפנייך. הריצה הארוכה לימדה אותי לקחת אחריות ולא לפעול מתוך אגו שאומר “אני יודע” היא לימדה אותי- לחזור להיות תלמיד. בחרתי מורה דרך, מאמן שהוא הטוב שבטובים- כדי לפרוס לפני את הדרך הנכונה עבורי.

לבד בשטח

אחת השאלות שמיד שאלו אותי חברים: “תגיד לי רגע, לא משעמם לך לרוץ כל כך הרבה זמן לבד?”
אז זהו, שלא. אם פעם גם אני חשבתי ככה? היום אני לגמרי מבין אחרת.

מנקודת מבט של עוסק עצמאי ויזם אני מוצא שהריצה הארוכה משקפת תמונה מאוד דומה לעולם העסקים בפרט ולחיים בכלל. בעולם העסקי, רוב הזמן אתה מוצא את עצמך די לבד. אמנם אני תמיד מוקף במתאמנים, סטודנטים ומאמנים שאני מלווה אך כאשר אני צריך לקבל החלטות, לפתח יוזמות ולהתמודד עם אתגרים שבדרך אני מוצא את עצמי לבד עם ההתלבטויות וההחלטות. את תהליך ההכנה שלי למרתון התחלתי עם חבר יקר אך רצה הגורל ורוב הזמן רצתי עם עצמי. אך עם הזמן, גיליתי שאני ממש לא לבדי.

בזמן הריצה הארוכה עולות המחשבות. בכל ריצה לקחתי יחד איתי את האנשים החשובים בחיי. התלוו אלי המשפחה, לפעמים גם כמה חברים ואפילו מתאמנים אהובים. מחשבות על זוגיות, הילדים, ואנשים קרובים ורחוקים מלווים אותי בכל קילומטר. גיליתי עם עצמי שאחרי מרחק מסוים אני נמצא בשיחות עמוקות עם עצמי ואני גם אדם מאמין שכזה, המוצא גם את אלוהים לצידו, בכל נשימה וצעד. אז לבד? אני לא מרגיש לעולם!

בעת הריצה תמיד נמצאות איתי המחשבות ונמצאים הרעיונות המשמשים לי כצידה לדרך ומפרים  אצלי את יצר הדמיון לחלומות מרתקים שמייצרים לאחריהם פעולות מוצלחות יותר בחיי היום יום שלי.

מאמין, שכנראה שזר לא יבין זאת.

פחד. ממש כמו בחיים

03:15 לפנות בוקר של שבת.

“מה אתה עושה לעצמך לעזאזל? ערב שבת, תישן קצת. כל השבוע קמת כל כך מוקדם כדי לצאת לפגוש את המתאמנים שלך אז עכשיו שיש לך סוף סוף הזדמנות לישון עוד קצת אתה יוצא לרוץ? ועוד לבד? ובחושך?”

אלו שיחות שאתה עובר עם עצמך לא פעם בשעות הקטנות שכולם ישנים. אני לא רובוט, אני אדם שמבין שבמהלך הדרך ישנם אתגריים פנימיים שיש להתגבר עליהם.

אז כן. לקחתי החלטה. לצאת מאיזור הנוחות שלי, לגלות דברים חדשים על עצמי ועל החיים.

החיים מזמנים לנו אתגרים והתמודדויות רבות. מצאתי שהריצות במהלך השבוע ועל אחת כמה וכמה הארוכות בשבת מביאות אותי למצבים שבהם אני צריך לקחת בחשבון כל פרט קטן. ניהול זמן, כמו לתכנן את זמני השינה והקימה שלי ועד תזמוני הריצה בהתאם לזריחת השמש, ניהול אנרגיה ותזונה במהלך היום יום במשך הריצות הממושכות, קבלת החלטות במצבים מפתיעים כמו כאבים מטרידים שפתאום מופיעים במהלך הריצה או בימים שאחרי, התאמת התוכנית לחיי היום יום שלי מבלי להקריב זמן משפחה ובעסק, פיזור עומסים מעצם היותי בעיקר מאמן כושר שזז המון עם אנשים ובמקביל צריך להיות חד ועירני מול קהל של צופים.

לא פשוט הדבר הזה. וזה מה שיפה פה- החיים לא פשוטים. שום הישג או הצלחה לא מגיעים בדרכים חלקות ונוחות.

האתגר הגדול במרתון המדברי הוא שהוא ממוקם בתאריך כזה בשנה כך שתהליך ההכנה נעשה דווקא  בתקופות הכי חמות של השנה. נתון זה לא מותיר ברירה אלא לקום בשעות שהציפורים עוד מנמנמות ולהתחיל את הריצה כאשר שעתיים ממנה מתקיימות בחושך מוחלט.

עכשיו, לרוץ לבד בחושך, בטבע- זו חוויה שלא ניתן להסביר במילים. חלק מהמסלול שלי עובר ליד פרדסים ובהמשכו גם לאורך נחל אלכסנדר בחלקיו הנידחים.

בין צלילי פכפוך המים מתגנבים אל אוזני גם הצלילים של אוושת העלים והשיחים שבצידי הנחל והמחשבות על חזיר בר שעלול להפתיע או נחש צפע שחוצה את השביל מעוררות אצלי את המערכות הפיזיולוגיות והחושים הופכים לכמעט חייתיים.

“יא חתיכת דפוק. אתה לא מפחד”?!
שאלה אותי אחת המתאמנות שלי.

כן, יש איזשהו פחד ולמרות זאת, חייב לשמור על קור רוח ועל הקצב, הרי יש לי כאן מטרה להשיג ובחושך אני רץ לאט יותר כדי לא לדרוך על איזו אבן שתסיים לי את הקריירה בשטח עזוב.

ככה זה, ממש כמו בחיים. לא תמיד אנו מוצאים תשובה לכל שאלה או פתרון לכל בעיה. הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו במצבים של ‘חושך’ שמוביל לחוסר ודאות שמייצר חוסר ביטחון ופחד.

אמנם את המסלול אני מכיר בע”פ. אבל בחושך תמיד ימצא ספק בכל צעד נוסף קדימה. אז יש אנשים שהפחד מניע אותם קדימה ודוחף אותם לפעול ויש אחרים שהפחד משתק אותם. וכשהפחד משתק אותך? יש מצב שלא תגלה מה עומד מעבר לו…

ברוב המקרים בחיים, רק שעוברים דרך הפחד- מגלים הצלחות והישגים.

עם כל זה, חשוב לא להיות ‘גיבור’ גדול שמתקדם בעיניים עיוורות לחלוטין, חשוב לתכנן היטב את הדרך, להתייעץ עם מישהו שעשה זאת לפנייך, שיכול לשמש כפנס ראש בחושך ופשוט לבוא מוכן. ברגע שאתה מוכן אתה מסוגל להתמודד עם הרבה אתגרים שעלולים להפתיע אותך בדרך אבל כשאתה לא מוכן, יש סיכוי גדול שמתישהו תיפול ואפילו חזק. הריצה הארוכה בחושך לימדה אותי לשמור על עירנות, לפעול בתנאי סביבה של פחד וחוסר ודאות ולתכנן כל צעד שלי בצורה מבוקרת אך נחושה.

שהגוף צורח תעצור, שם תמצא גדולה

מחשבה שאולי תישמע סדיסטית משהו, היא שהדובדבן של כל ריצה ארוכה היא נקודת המשבר הזו, שמרסקת ומרוקנת לך כל תא בגוף. בכל שבת שבה הגוף לומד להכיר בקילומטראז’ החדש שמתווסף, ממש באותם רגעים כל האיברים מתאחדים לגוף אחד שזועק לעזרה ומתחנן לעצירה. דווקא כאן, במקום שבו תחושת הזמן נראית בעצירה נצחית אתה מקבל הזדמנות לעבור לממד אחר. מין חוויה חוץ גופית כזו שבה אתה מוצא את האמת הפנימית שלך. אתה מגלה פתאום, עד כמה הריצה הופכת לכלי שפותחת מחסומים מנטאליים שמחסנים ומחשלים אותך בפני משברים אחרים שקורים גם בחיים. שם, ממש שם, בנקודות החושך, ניכר האור שממנו צומחות ההצלחות ופריצת הגבולות. גיליתי דבר פשוט, פשוט עד כדי כך שברגעי משבר, כל מה שצריך הוא להניח רגל אחת לפני השנייה ולחשוב אך ורק על הצעד הבא.

 

הרגלים מנצחים מוטיבציה.

כמו בכל סיפור אהבה בתחילת מערכת היחסים הכול ורוד עם ניצוצות באוויר אך עם הזמן הריגושים פוחתים וזוגות בודדים נותרים יחד. אלו שמצליחים עם אלו שזכו לשמר את אותם הרגלים ששימרו את הקשר יחד. עם התקדמות האימונים לעיתים הלהבה דועכת והמוטיבציה נעלמת.

זה מצחיק לחשוב על זה, כולם מדברים היום על מוטיבציה אבל דווקא שצריך אותה היא לא תמיד שם. אתה יכול לעבור מיליון קורסים, להקשיב לאינסוף מנטורים גדולים וכריזמתיים, ולבלוע גלולות חשק מסרטוני מוטיבציה ברשת, אבל, בסוף? בשורה התחתונה, כשצריך לקום בבוקר אתה צריך להתמודד עם עצמך בעיקר בימים שלא בא לך.

באותם בקרים תמיד נזכרתי מה זה לעשות רק את הצעד הקטן הבא.

תראו, אחרי שמתאמנים יותר מ-20 שנה באומנויות הלחימה ואחרי השגת החגורה השחורה וכאשר נדמה שאין לך עוד מטרה מול העיניים, כדי לכבוש עוד יעד מצריך הרבה מעבר לאהבה ומוטיבציה. מה שאוסף אותך במהלך הדרך בימים של חוסר חשק הם אותם ההרגלים, הימים הקבועים, השעות המדויקות, התוכנית של המורה שלך והסביבה שמדרבנת אותך.

אז ככה זה גם בריצה.

אומרים, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, כשאין מוטיבציה, מה שבאמת מחזיר אותה חזרה זה פשוט לעשות את הצעד הקטן הבא. אין נוסחאות קסם. מוטיבציה לא נעלמת היא רק משנה צורה לדחיינות וכדי לנצח דחיינות בחיים, צריך לעשות את הפעולה ולו הקטנה ביותר אשר לא דורשת מאמץ ניכר ולשחזר במחשבות מדוע בחרת לעשות את מה שברחת לעשות ולעורר את אותו הרגש שהניע אותך מלכתחילה ופשוט לקום.

העניין הוא, שלפעמים אנשים נוטים למרוח את עצמם בהבטחות וכשמגיע הרגע הם נסוגים. הדבר הזה מביא את אותם אנשים לחוסר ביטחון בהבטחות שלהם ואז הם פשוט מוותרים ולא עושים דבר. החיסון לכך הוא להבטיח גם בנוכחות אחרים. אני מצאתי שלשתף[ את המשפחה, המתאמנים והסטודנטים שלי בתוכנית השבועית, מקבעת אותי למוד של עשייה. זהו זה, הרי אחרי ששיתפתי אותם, אין אופציה לסגת, אי אפשר לעשות פדיחות. לסביבה יש כוח, למדו להשתמש בה.

לסיכומו של דבר,

לרוץ למרחקים ארוכים, זוהי דרך שמשקפת את מפת החיים. היום, יותר מתמיד אנו חשופים להסחות דעת שמסירות את הקשב שלנו לסביבה ולא פחות חשוב- לפנימיות שבנו.

הריצה גורמת לנו לאסוף את התודעה שלנו, לחבר את הגוף והנפש למקום מאוחד והיא מביאה אותנו לגירוי מחשבתי ורוחני.

אז הנה הם באים… ימים של קסם, המסע חשוב מהיעד אך ללא יעד לא נצא למסע.

מה המסע שלכם?

רונן דוידוב

https://www.instagram.com/ronen.davidov/

https://www.facebook.com/ronen.davidov

 

“תמיד תחפש להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך
ותהיה שבע רצון ממה שהשגת”
ג’ון וודן

תגובות על "ככה זה, ממש כמו בחיים- ריצה למרחקים ארוכים | רונן דוידוב"

One Comment

  • דניאל הגיב:

    איזה כיף לקרוא את התובונות שלך…
    עושה חשק להתחיל במסע הזה ואולי גם, יום אחד, להתגאות בריצת מרתון ברזומה.
    בהצלחה במרתון הקרוב!!!

כתיבת תגובה