יעד בלי מטרה: האם אתם מסוגלים לזה?

מתלבטים לגבי היעד הבא? מחפשים תחרות חדשה. ליאת נתנאל עם רעיון חדשני ומסקרן – אולי לא כל יעד צריך להיות תחרות?

מאת: ליאת נתנאל
בתאריך: 09.05.2019
בלוג ריצה
0 תגובות

מאז שאני רצה זו השאלה שאני נשאלת הכי הרבה, כאילו שזה שאני רצה פיזית אומר בהכרח שאני חייבת לרוץ מיעד ליעד ומאתגר לאתגר. אז האמת היא שממש לא.

מאז שהתחלתי להתחרות בתחרויות של ריצות ארוכות, אני לא מסוגלת לסיים תחרות וישר לאסוף את עצמי ליעד הבא. מעבר לזה שלוקח לגוף שלי זמן להתאושש, עיקר ההתאוששות היא של הנפש. יש משהו בתחרויות הארוכות כל כך שמצליח להוריד הגנות ולהגיע למקומות עמוקים, שאחרי שנוגעים בהם צריך לנוח גם מאימונים עצימים ומפרכים ובעיקר מהתחייבויות ליעדים חדשים.

ההשתתפות שלי בתחרות אולטרה מרתון סובב עמק במקצה ה-166 קמ היתה כנגד כל הסיכויים וגבתה מחיר התאוששות גבוה. לקח לי חודשיים וחצי לחזור לרוץ (במקום שבוע בדרך כלל) ובעיקר הרגשתי שאני לא מסוגלת להתחייב לשום יעד בזמן הנראה לעין. ועד כמה שזה היה מפחיד ומאיים, הבנתי שיש דברים שצריכים את הזמן שלהם, מבלי שיודעים מה הדדליין.

בחירות 2019 – בדיוק מה שרציתי!

וממש לא בפוליטיקה, נו באמת, השתגעתם?!
הבחירה שאיתה התחלתי את שנת 2019 היא שאני יוצאת לשנת שבתון. כמו באקדמיה כך בחיים עצמם. אחרי שבע שנים שאני מתאמנת כל קיץ(!), כולל לילות לבנים, לחות שאפשר למות, ויתורים על בילויים עם חברים ואי שקט בראש שכל הזמן מזכיר לי ש׳הדבר הגדול׳ עוד לפניי, החלטתי שב-2019 לא תהיה תחרות מטרה. לא תחרות ארוכה ולא תחרות קצרה. בואו נראה אותי מסוגלת להסתכל במראה ולהיות בטוב עם עצמי בלי שיעלו הקולות הרעים של מי את בכלל כשאת לא מתאמנת לקראת משהו?”. גם זה סוג של מטרה, לא?!

ואיכשהו הכוכבים גם הסתדרו ככה בצורה הגיונית. תקופת השיקום שלי אחרי ה-166 קמ היא הארוכה ביותר שהיתה לי עד היום. כל פעם שאני קצת מתלהבת מלרוץ קצת מהר יותר, הברך שלי מזכירה לי מי הבוס (היא) ויוצאת במרד שמשבית אותי מריצות לשבוע. אז בעודי מנהלת משא ומתן כמעט יום יומי עם המקום של לשחרר את זה שגם אם אני לא מתאמנת לקראת היעד הבא אני ׳בסדר׳, נפגשתי בבוקר הבחירות עם תמר לוי (הידועה בעולמות הריצה כבמבי) לאימון טיפוס בהרי ירושלים (כי אם אפשר לצאת לשטח גם באמצע השבוע, לא נצא?). ובזמן שאנחנו עולות שוב ושוב (ושוב) את העלייה של כרמילה פתאום נפלט לי: ”כאלה אימונים אני רוצה טבע וטיפוסים. לא לילות לבנים ולא מישור“. ואז במבי, שתמיד שם כדי להגיד את הדבר הנכון, ענתה לי בשיא הזחיחות: “אז בואי ניסע למחנה אימונים באירופה“.

זה בסך הכל טיול, כמו דרום אמריקה, לא תחרות

קצת כמו סיפור אהבה שהכל בו מתחבר, איך שסיימנו את האימון נכנסתי לאתר של מחנה האימונים שבמבי דיברה עליו כדי להבין על מה מדובר ובמקביל כתבתי למאמן שלי, האיש שהכל נהיה בדברו, קובי אורן, כי התלהבות לחוד ואחריות לחוד: מדובר על 4 ימי ריצה של 40 ומשהו קמ ליום ויותר מ-3000 מטר טיפוס מצטבר. סתם שנבין על מה מדובר, זה כאילו לעלות ולרדת את העלייה של צוק מנרה 4 פעמים ביום! בכל זאת, אני עוד סוחבת פציעה מהאולטרה האחרון (שמרגיש כאילו היה בגלגול הקודם) וכמובן שהיעדים שלי תופסים אותי תמיד בתזמון לא טוב: צפוף מדי מבחינת הזמן להתאמן, פציעה שלא חולפת והתחלתי עבודה חדשה לא מזמן.

אחרי שיחה עם קובי מתקבלת החלטה: אני הולכת על זה! אם כבר להיות בשנת שבתון מתחרויות, איך אחגוג אותה אם לא בטיולבשטח? אבל בינינו, זה לא רק זה. ריצה של אולטרה מרתונים היא תמיד יותר מאשר התחרות עצמה. קצת כמו עוגת שכבות: למעלה יש את הציפוי של הפאדגעם הסוכריות הצבעוניות אבל העוגה עצמה בנויה מכמה שכבות. האמת היא שאני מעוניינת באתגר הזה כי אני רוצה חוויה מתקנת. אמנם התחרות של סובב עמק הייתה שיעור חשוב, מעצב ומשמעותי אבל הוא היה שיעור שגבה ממני מחיר גדול. מאוד.

נקודת הייחוס שמזיזה את האנרגיות

אחד הדברים החשובים שאני נתקלת בהם שוב ושוב זה נושא המסגור של הסיטואציה והחוויה החיובית סביבו. הרי בסופו של דבר החיים הם רצף של מקרים עובדתיים שמשתנים בהתאם לאופן שבו אנחנו תופסים אותם. לצורך העניין, התחרות שלי בסובב עמק הייתה הצלחה מסחררת לאור העובדה שהצלחתי לסיים מירוץ של 166 קמ עם נקע ברגל. אבל זה לא משנה. גם ממרחק של זמן אני מרגישה תחושה חמוצה של החמצה וש׳זה לא היה זה׳. במקביל לתחושה הזו, אני לא מצליחה לאסוף את עצמי לקראת תחרות חדשה או אתגר חדש. דווקא בנקודה הזאת נדרשת יצירתיות מחשבתית, מה ישבור את הרצף של ׳לא בא לי על כלום׳ ובמקביל יפתח את הרעב ליעד הבא?

ה׳טיול׳ הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה משהו חדש להתלהב ממנו ולהתרגש לקראתו, אבל בלי לחץ של תחרות וציפיות של עמידה בזמנים. קצת כמו שבין פרויקט לפרויקט צריך משהו שונה, אולי אפילו פרויקט בתחום אחר. אז בנקודה הזאת הפעם אני בוחרת את מה שאני הכי אוהבת לצאת לשטח, להכיר מקומות חדשים ולבלות עם אנשים שאני אוהבת, ונמנעת מהמקומות שפחות מתאימים עכשיו כמו מתח של תחרות, לילות לבנים וצלילה למקומות עמוקים בנפש.

ומה איתכם? איפה הרגשתם שמשהו לא זז ולקחתם נתיב אחר כדי לחזור לדרך המלך?


מחפשים יעד מיוחד בלי לחשוב על תוצאה?

תכירו את אתגר החרמון >> 

ואת חצי מרתון ערד מצדה >> 

כתיבת תגובה