חצי מרתון טבריה – יהיה, לא יהיה, יהיה

כמו באותו משחק ידוע עם הפרח “אוהב, לא אוהב“,  זה שמדי פעם מוצג בסרטים רומנטיים, כך שיחקתי עם עצמי במהלך השבועות האחרונים את המשחק “יהיה, לא יהיה” לגבי מרתון או אפילו חצי מרתון בטבריה השנה

מאת: לירון תמם
בתאריך: 22.01.2019
אירועים
0 תגובות

התוכנית היתה ברורה: אחרי שנה הפסקה לחזור בפעם השלישית ולעשות את המרתון. רצה הגורל וגם לוח השנה, ויצא שהשנה המירוץ נערך יומיים אחרי יום הולדת הארבעים שלי, חשבתי שזה יהיה ראוי, גם אם מתיש, לציין בכך את החלפת הקידומת. עד הקיץ חשבתי על זה לא מעט והתחלתי להכין את הראש לקראת האימונים המפרכים שהיו אמורים להוביל אותי לשם.

ואז הגיע הקיץ, נסיעה לחול, אחר כך ניתוח שהיה מתוכנן מבעוד מועד ומפה לשם מצאתי את עצמי באוגוסט כמעט בלי כושר ובלי קילומטרז‘. ההנחה שלי היתה שזה לא אמור לשנות ויכול להספיק. המאמן חשב אחרת ואחרי מספר שבועות של אימונים, הוא הציע שאעשה חצי בטבריה ומרתון בתל אביב. וכך הרווחתי עוד חודש פלוס של אימונים.

בתחילת נובמבר הייתי בכושר שיא שלא חוויתי כמותו קודם. עליתי מארבעה אימונים לחמישה ואחר כך לשישה ודברים התחילו להתחבר יפה. 4 אימונים קלים בפרקי זמן שונים, משחקי קצב ואינטרוולים, אימון קל עם עליות בשטח, גם הראש כבר היה מוכן לתקופת אימונים ממושכת.

ואז הכל חזר לנקודת ההתחלה, או לפחות כך חשבתי. קצת לפני סוף נובמבר, נאלצתי להתאשפז כתוצאה מזיהום, דבר שלצערי חוזר לא מעט. הנחתי שזה יהיה כמו בפעמים הקודמותשבוע אשפוז, אחר כך שבוע כדורים בבית וזהו. סוג של שגרה לא חביבה אך מוכרת. אך הפעם זה היה שונהשבועיים ויום אשפוז בבית חולים ואחרי זה עוד חודש של כדורים בבית, הרבה אחרי טבריה. כך מצאתי את עצמי פחות מחודש לפני חצי מרתון טבריה, עדיין בבית חולים ואחרי שאת חצי מרתון עמק המעיינות כבר הפסדתי. הנחתי שאין טעם לתכנן ולחשוב מה הלאה. כשאצא מבית החולים אתחיל שוב הכל מחדש. לטבריה כבר לא אגיע ובתקווה שלא יהיו הפתעות אעשה חצי מרתון בתל אביב או בירושלים.

>> נפתחה ההרשמה למרתון ווינר טבריה 2020 >> 

בסוף נשאר עלה אחד

למחרת היום כשיצאתי מבית החולים חזרתי לרוץ, סה״כ ריצה קלה של חצי שעה. יש משהו מוזר אך תמיד הריצה הראשונה היא טובה ומהירה ואילו הריצה השנייה היא קשה, הגוף תפוס וקשה לו לזוז. הפעם זה עבר יחסית חלק. לאט לאט צברתי קילומטרז‘, עדיין לא כמו לפני האשפוז וגם המהירות לא היתה דומה, ומצד שני החזרה הפעם היתה הרבה יותר מהירה.

שבועיים לפני מועד המרוץ, למרות שלא רצתי פעם אחת מרחק שהוא קרוב ל-21 קמ, הנחתי שאוכל לעשות את זה גם אם בשביל ההנאה בלבד. העניין הוא שהכלל שאומרתעשה את התחרות כמו אימון“, בפועל לא ממש עובד. משהו בראש או בגוף דוחף ולא משנה כמה תספר לעצמך את השקר הזה, הוא לא יהפוך להיות אמת. אלא אם משהו קורה במהלך המרוץ.

וככה שבועיים לפני המירוץ, סיכמתי עם המאמן שאם האימונים בשבוע שלפנינו יהיו טובים ארשם למקצה חצי המרתון. זה היה השבוע הכי עמוס שהיה לי מאז האשפוז ובמהלכו הגעתי ל-60 קמ, כולל ריצה נהדרת של 17 קמ. כך ששבוע לפני, ביום האחרון של ההרשמה, נרשמתי.

אז מה היה לנו?

זו פעם רביעית שאני משתתף במרוץ בטבריה: שנתיים רצוף השתתפתי במרתון,ועכשיו שנתיים ברצף בחצי, המקצה החדש.

אם הייתי צריך לבחור את סוג המרוץ האהוב עלי, אז אין ספק שזה חצי מרתון כביש. מבחינת המרחק זה אידיאלימצד אחד לא צריך לרוץ מהר וחזק במרחק קצר יחסית ומצד שני לא צריך להתאמן במשך חודשים, עם כל הלחץ והמחויבות. הכל במידה. למרות הרצון לחוות עוד מרתון והרעיון לאתגר את הגוף, יש גם משהו מנחם בידיעה שמדובר בריצה של שעה ארבעים פלוס מינוס ולא שלוש שעות פלוס.

הגעתי עם אשתי לטבריה ביום חמישי לפנות ערב, הכל היה מאורגן ומסודר כך שבתשע כבר נרדמתי כדי שאוכל לקום בחמש ולהתכונן כמו שצריך.  זאת אומרת לעשות את הרוטינות הקבועות כמו לפני כל אימון או כל מרוץקפה, משהו קל לאכול, מתיחות, קצת אינטרנט ויצאנו לדרך. מצחיק איך אותן הרוטינות מלוות כל הזמן, אפילו הבגדים דומים, חס וחלילה לא לשנות שום דבר שמא משהו ישתבש.

ברבע לשבע התחלתי חימום עם הקבוצה  ובשבע ועשרים בערך נכנסתי לשרוול שמוביל אל נקודת הזינוק. ההוראות היו ברורותלרוץ את החלק הראשון קל ובסיבוב להתחיל להאיץ ולעקוף אנשים. היעד שהצבתי לי היה 1:50, רחוק מאוד מהשיא אבל הנחתי שיותר מזה לא אוכל לעשות בהתחשב בנסיבות שקדמו לתחרות. המטרה היתה ליהנות. מבחינתי היעד היה להגיע, הגעתי ומכאן זה כבר לא משנה מה יהיה, כל עוד אסיים.

מזג האוויר היה נהדר. בניגוד לשנים קודמות שהיה גשום או קר, הפעם היה פשוט אידיאלי. המסלול היה מאורגן כמו שצריך, כולל השינוי בנקודות הזינוק והסיום ועמדות המים הרבות, הכל היה מדויק, כמו מסלול בהזמנה לעשות את זה כמו שצריך.

ההתחלה היתה נוחה, רצתי על קצב חמש פלוס וכל הזמן הרגעתי את עצמי שלא למהר.  אך אחרי הקילומטר השני ירדתי מקצב חמש וזה הרגיש לי טוב. הגוף לא כאב, לא הרגשתי שאני מתאמץ, חילקתי את הקילומטרים כך שהמרוץ והזמן יעברו לי מהר יותר. פעם החלוקה הייתה על פי עמדות המים שהיו ממוקמות כל שלושה קילומטרים ופעם על פי מספר הג׳לים שהייתי צריך לקחת, פעם זה היה לפי אורך השיר ששמעתי באוזניות וכשהסתובבתי בחזרה, ספרתי את הקילומטרים על פי מקומות שמוכרים לי מהאימונים (5 קמ זה מרחק מהבית שלנו עד לנקודה מסוימת בעיר ובחזרה, 4 קמ זה החימום שאנחנו עושים באימונים וכן הלאה).

יש נקודה מסוימת במרוץ שבה אני מסתכל על השעון ולפי המרחק שעברתי והזמן, אני יכול להעריך פחות או יותר באיזה מצב אסיים את המסלול. כשהגעתי לקילומטר ה-13, הבנתי שאני ארד מהזמן שקבעתי לעצמי ואם אתאמץ חזק אפילו ארד משעה ארבעים. הנחתי שזה כבר כמעט בלתי אפשרי, אלא אם אני רוצה לשרוף את עצמי תוך כדי, העדפתי ליהנות ולהמשיך בקצב שלי סביב 4:40 ולהסתפק במה שאוכל לתת ולקבל. מצאתי את עצמי עוקף אנשים, חושב מחשבות חיוביות, מתבונן מסביב, מביט על הכנרת מצד אחד ועל העיר שמתקרבת ממול.

שינוי המסלול הביא איתו עלייה בקמ האחרון, דבר שלא היה בשנתיים הקודמות, אך עם זאת בשלב זה דבר לא שינה, ידעתי שעמדתי ביעד שלי והרבה מעבר לזה. עצרתי את השעון על 1.42.30, ארבע וחצי דקות מהשיא, אבל עם תחושת סיפוק מלאה. חשבתי איפה הייתי חודש לפני, רחוק הרבה יותר מ-21 קמ.

הכותב הוא לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

>> נפתחה ההרשמה למרתון ווינר טבריה 2020 >> 

כתיבת תגובה