חצי הכוס המלאה

בק”מ ה-27 כשהגוף עייף והרגלים פשוט לא מושכות אני בוחרת לעצור. אני יושבת אי שם על המסלול ובוכה, שבורה מתסכול. איבדתי את ״חצי הכוס המלאה״. עידית שלינגבאום בדרך למרתון טבריה

מאת: עידית שלינגבאום
בתאריך: 01.11.2018
בלוג ריצה
0 תגובות

עבר זמן מאז הפוסט הראשון שלי, כל שבוע שהייתי בטוחה שאצליח לכתוב המילים סירבו להגיע. התהליכים שאני עוברת עם עצמי במסע הארוך הזה הם מתנה שלא תסולא בפז.

אני נבחנת עמוק באמונה הפנימית שלי, לומדת את היכולות הפיזיות ומעל כל אלה מנצחים היכולות המנטליות והפחדים שתמיד באים ביחד.

שנה שלמה מאז שחזרתי לרוץ מאפס, מאז שהרופאה נתנה לי את האור הירוק שאפשר להתחיל שיקום לגוף אחרי הניתוחים ובאמת לרוץ. והמתנה שקיבלתי לתאריך היה ריצת ה 28 ק”מ שבאה אחרי ראש השנה, ריצה נפלאה שסגרה כבר 23 שבועות בהכנות שלי למרתון המלא.

כן יש שירימו גבה איך אני רצה נפחים כאלה גבוהים, אבל המאמן שלי, תומר, בנה תוכנית ייעודית שהותאמה רק לי, כזו שהגוף שלי יחזיק 42.2 ק”מ + 3 ק”מ חימום לפני ואגיע לסיום עם חיוך ענקי. זו הייתה אחלה ריצה, יופי של עבודה שסיימתי מרוצה.

אחרי הריצה הגעתי לטיפול ראשון אצל גלית ברנר, הפיזיותרפיסטית שלי. שנתיים וחצי עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. גלית אחראית לשיקום הגב שלי מפריצות דיסק, מגוף שהיה די מפורק והרבה דמעות שלא אוכל לחזור לרוץ. היא הייתה האור בחושך שלי.

אני זוכרת כל בדיקה ובדיקה שעשתה לי אז לבדוק את תקינות הגוף, והפעם בדיקה זריזה ואני לבד מזהה שהגוף במצב מעולה. “את מוכנה פיקס למרתון” הודיעה לי, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר למשפט הזה. כמעט כמו אז, כשאמרה שאני יכולה לחזור לרוץ.

אני תמיד צוחקת שאני באה אליה לפירוק והרכבה מחדש. למעט אזור רגיש בגב נזכרתי איך פעם כל מקום כשנגעה בי כאב לי עד בכי. למרות שאני תחת מאמן משקם, חשוב מאוד לשמר את הגוף בעומסים ולטפל בו, בטח שיש ברקע בעיות בשלד כמו אצלי.

ברכת הדרך ממנה עם הוראה שנפגשות אחת לחודש עד למרתון לשימור.

שבוע 25 לאימונים סימן את נקודת הזמן שנעצרתי לפני שנתיים – ריצת 30 הק“מ. היה רק הבדל ענקי – הפעם סיימתי את המרחק בארבעים דקות פחות ועם חיוך ענקי על הפנים.

אבל משהו בתוכי עדיין לא נרגע, יודעת שהמחסום הפסיכולוגי עדין לפני, חציית הקו החדש שאני לא מכירה.

אימון 32 ק”מ מגיע, הגוף בהתנגדות מהדקה הראשונה לריצה, מחזיקה ריצה איטית בתסכול מתמשך ולא עוצרת. מהק”מ ה- 28 כאב חד מופיע ברגל ואני מתחילה לנטר כדי להרגיש מתי לעצור, אני מסיימת מאוכזבת.

המשבר המנטלי מגיע אחרי הריצה בבכי איום, ולמה אני צריכה את הריצות האלו בכלל, מה רע רק בעשרה ק”מ, וכמות השאלות הלכה ונערמה ופרשתי מריצה בערך בפעם המיליון.

החלטתי לקחת חופש, יום אחרי יום אני מספרת לעצמי תירוצים, מחפשת איך להישאר במיטה ולא לצאת החוצה. המאמן כבר מכיר אותי ונותן לי אוויר לנשימה ומופיעה רק לאימוני הכוח.

בסופ”ש מתוכננת לי שוב ריצת 32 ק“מ, הפעם עם קצבים. המאמן משנה טקטיקה. הכל הולך לפי התוכנית נפלא, בק”מ ה-19 מתחילה להרגיש קיר, מושכת עד ל-21 ומשנה לריצה קלה, הגוף קורס בקצבים המהירים. אני שוב שוברת את הזמן שלי לעשר וחצי, אמורה להיות מאושרת עד הגג, אבל מתחילה לנהל עד הק”מ ה- 27 מלחמה מול הגוף. המלחמה בראש אין סופית. תסכול, בכי, רגלים כואבות ובק”מ ה-27 כשהגוף היה עייף והרגלים פשוט לא מושכות אני בוחרת לעצור לפני פציעה.

אני יושבת אי שם על המסלול ובוכה, שבורה מתסכול. איבדתי את המוטו המרכזי של חיי “תמיד תביטי בחצי הכוס המלאה“. לא הצלחתי להביט ולהבין שהמרחקים עצומים, שהגוף שלי בהחלט במקום במסוגלות אבל הראש לא שם. לא הצלחתי לראות את ההישגים הנפלאים שהשגתי, את כמות השעות המטורפת שאני רצה ולא מוותרת לעצמי למרות הכל.

כן אני רצה לאט, כן אני רצה שונה מנוף הרצים, אבל למדתי בתהליך של “חצי הכוס המלאה” שאני לא רק מהווה השראה לאחרים, מצאתי בעצמי נחישות אין סופית שאין דבר העומד בפני הרצון שלי, יש בי כוחות מרגשים שנוגעים באנשים סביבי, משהו שמאפשר לי לעצום עיניים ולהאמין שאני עידית מסוגלת לרוץ מרתון.

שירי מימון שרה:

תסמכי שוב על עצמך תאמיני בדרכך
יש בנו כוחות שלא הכרת
לא תמיד יהיה לך קל העצב מולך
אבל כשהלילה מתארך את
כל מה שלב צריך בשביל לפעום
והגוף בשביל לחלום
 “

שבת אחרי, אחד עשר שבועות לתחרות, יצאתי לדרך של מעל שש שעות, זריחה מדהימה, ריצה שעוברת נפלא לכל אורכה, והשגתי את הקו הבלתי אפשרי וחלומי של 35 ק”מ, עם קיזוזים בכל המרחקים של החמש, עשר ועשרים אחת. עכשיו אני יודעת שפירקתי את הפחדים הכי עצומים של חצי הכוס הריקה, של ה׳לא יכולה׳, של האישה הזו שלא נתנו לה שום סיכוי לרוץ יותר מחמישה ק”מ, שלא האמינו בה, שזה מרחק מטורף ואיך אני רצה אותו, אבל יום לפני הריצה הכנסתי את עצמי למדיטציה עמוקה וכל מה שהעברתי את הגוף היה חצי הכוס המלאה שלי, שאני מסוגלת לכל מה שאני אחלום, וכשאני חולמת אני תוקעת יתד ומגשימה.

ד”ר גוייס בראוורס כתב “אדם המעוניין בהצלחה, חייב ללמוד להסתכל על הכישלון כדבר טבעי ובלתי נמנע מהתהליך העלייה לפסגה”.

טבריה 2019, אחד עשר שבועות לתחרות, אני עומדת בתוכנית העבודה שלי, אני מתרגשת ברמות שאני לא מצליחה לתאר, אני בוכה מאושר על ההישגים שלי, וחצי הכוס המלאה שלי שאני עושה מסע מלא אושר עד לקו הזינוק.

עידית שלינגבאום

כתיבת תגובה