זה היום שלך, תן חיוך ורוץ לך

כמעט שנה עברה מאז שאבי מינסקי רץ את המרתון הראשון שלו במרתון טבריה. הוא מביא כאן את סיכום המרוץ קילומטר אחר קילומטר, על התכניות, החוויות וההתרגשות הגדולה בסיום

מאת: מורן מישל
בתאריך: 22.11.2018
אירועים
0 תגובות

24 שעות לפני יריית הזינוק למרתון הראשון בחיי, כואב לי. איפה שאני לא שם את היד על הגוף – כואב לי. מה קורה כאן? אתמול הכל היה בסדר. חוץ משתי ריצות קצרות יחסית וקלות בימים שלפני בהנחיית המאמן לא היה שום דבר דרמטי. 

׳אבי תתעלם! הכל בראש!׳ המשכתי להגיד לעצמי. ׳התכוננת לזה חודשים רבים, עם עליות וירידות רבות ( רק לפני שבועיים עוד היה סימן שאלה גדול עקב בעיה באזור גיד אכילס בואכה שריר התאומים…) – אתה מוכן. תירגע! ׳

ערב המרוץ אני יושב בלובי במלון בטבריה, אחרי ארוחת פסטה עם הקבוצה ומקשיב לדברי המאמן קשב רב. מה כן, מה לא, איך וכיצד. לא משהו שלא שמעתי או קראתי קודם אבל יש לשמוע ויש באמת להקשיב ולהפנים, במיוחד כששמנו לנו אתגר משולש למרתון הראשון שלי: 1. לסיים.  2. חיוך אמיתי בכל הדרך כולל בסיום.  3. לרדת מ-4 שעות.

עדיין ערב המרוץ. שוב כאבים. מה הולך פה לעזאזל? כל שריר שאני נוגע כואב.
האם באמת יכול להיות שהכל פסיכוסומטי?  ׳אבי, תתעלם! הכל בראש!׳ המשכתי להגיד לעצמי.

לילה. מאוחר. עוד כמה שעות המרתון מתחיל. כולם ישנים, כך אני מאמין, אני קצת פחות. מסתובב ימינה, מסתובב שמאלה. נו, מתי כבר בוקר?

בוקר. כואב לי הגב העליון. וואי וואי, איזה ”קוטר”. מאיפה לעזאזל הגיעו עכשיו כאבים בגב? מתי בחצי שנה האחרונה כאב לך שם? מה עובר עליך?! 
ת ר ג י ע ! היית בלא מעט ארועים וסיטואציות בחיים עם אתגרים מורכבים ואפילו סיטואציות מתוחות מאד שקשורות גם לחיי אדם, אז ת ר ג י ע ! מה קרה? תאמין בעצמך! התכוננת ליום הזה עם הקבוצה הכי טובה. עם המאמן שאין שני לו. הכל טוב. ת ש ח ר ר. ת א מ י ן. זה היום שלך. תן חיוך ורוץ לך!

שעה לזינוק. הרבה זמן לא הרגשתי תחושה כל כך טובה. תחושה כל כך עילאית. כאילו מלאכים ירדו ונגעו ולחשו: “תראה איזה יום נפלא, והנוף שסידרנו לכם. תראה את כל האנשים הנפלאים שבאו פשוט לרוץ ולהנות. זה היום שלך! – תן חיוך ורוץ לך” (איזה מעתיקנים. הרי זה מה שאני אמרתי לעצמי שעתיים קודם לכן, ואולי זה לא הייתי אני?)

שתי דקות לזינוק. אני בעננים. כמה רצים. איזה יופי. איזה מחשמל.  תצמד חזק ככל שניתן לתוכנית שכה שקדת עליה ואתה תצליח.   

זהו. רצים. אין שום כאב בשום מקום. המוח צלול כפי שהרבה זמן לא היה. החיוך מרוח לכל עבר ואני רץ עם הזרם.
הק”מ הראשון והשני מלווים בשלום ומה נשמע לאנשים שאני פתאום מזהה ופה ושם מישהו אחר זורק בדיחה שמעלה עוד חיוך. אה, ויש גם צורך כמובן לעקוב אחרי השעון וטבלת התכנון שנכתבה בכאב ולימוד ארוך בהכנות.

ק”מ 1-4: בתכנון קצב 6:25 ובפועל 5:52. אולי נקזז בהמשך. בינתיים נהניתי מאד מהכנרת השקטה והיפה משמאלי וזרקתי לרגע מבט לצידה השני. לשם אני צריך להגיע? וזה יהיה רק אמצע הדרך? אמאל׳ה! אך מיד החלטתי שאסור בשום פנים ואופן לחשוב כך. חייבים ק”מ אחרי ק“מ. וכך בדיוק היה מאותו הרגע וכמה שהנקודה הזו קריטית להצלחה!   

מרתון טבריה מחכה לכם

ק”מ 5-8: בסה”כ בסיום הק”מ השמיני עם פער של 3 דק’ לזכות בבנק המרתון הוירטואלי. המשכתי ליהנות גם מנופי המצוקים לימיני. מה רע? הק״מ עוברים בלי לשים לב ואני נהנה מהנופים המקסימים במדינתנו.

ק”מ 9-12: בין הק”מ ה-9 וה-11 רואים את ראשוני רצי החצי מרתון שכבר בדרכם חזרה, מוחאים כפיים וצועקים לעידוד. גם נותן מורל וגם מעביר לי את הזמן והמרחק בלי משים. win-win.  בק”מ ה-11, ליד צומת צמח היכן שרצי המרתון עושים פרסה, פתאם מתחיל האסימון לרדת. יש שלט מבהיל שפרושו: ‘אדוני, אתה ממשיך הלאה. לא חוזר בקרוב.’
קהל עומד ומריע ונותן עידוד להמשיך. תודה לכם, זה חשוב!

ק”מ 13-17: קטע זה מתחיל מיד אחרי הסיבוב שמאלה מצומת מעגן לכיוון עין גב. מיד שהתחלתי את הסיבוב הרגשתי את הרוח שבאה מהכיוון הנגדי. זו הרוח שרבים הזהירו מפניה והיה לי די חשש מהמקטע הזה. אבל מיד החלטתי שאני משנה את הפרדיגמה למשהו מועיל. הרוח הייתה די קלילה וכאשר שופכים מים על הראש והצוואר אז מתקררים יותר וקל יותר. תכנון קצב של 5:40 ובפועל 5:34. וואלה, הפתעתי את עצמי. היה לי ממש חשש מהקצב במקטע הזה. ההצלחה כאן נתנה לי המון אנרגיה וביטחון להמשך. בנוסף, מתחילים לראות את ראשוני רצי המרתון בדרכם חזרה. וואוו! איזה אלופים! איזה סגנון! כמובן שעודדתי את ה-20 הראשונים והראשונות דבר שהעביר לי עוד 1-2 ק”מ בכיף גדול.  וכמובן, לא שוכחים להסתכל גם ימינה לכיוון הרמה והמצוקים.

ק”מ 18-22: המומנטום שנמשך והמחשבה שבסוף המקטע אני מסתובב – כן, כן – עוד מעט “חוזרים הבייתה” נותנים אנרגיות לגוף. מה שהתחיל בשלב הזה גם לעניין אותי זה היכן הפייסר של ה-4 שעות?

זיהיתי את הבלון והחבורה שנלוותה אליו והבנתי שזה יעד שאני צריך לעבור לפני הק”מ ה-27 שלי. הסתובבתי בק”מ ה-22 אחרי 2:05 שעות (כ-5 דק’ לזכותי מהמתוכנן) עם הרבה מאד חיוך וסיפוק. תכנון קצב של 5:34 ובפועל 5:24.

ק“מ 23-28: אני בדרך חזרה עם מקטע מתוכנן של קצב 5:25 שכבר הייתי כל כולי בתוכו מהמקטע הקודם. אבל כאן מגיעים עוד שלבים בהזנת האנרגיות החיוביות – החברים לקבוצה שמגיעים ממול ואלפי הרצים האחרים. כל מה שהשתדלתי זה לחפש את החברים שמגיעים, לעודד אותם, לתת יד ביד וכמובן שעודדו אותי בחזרה בצורה יוצאת מן הכלל. איזה כיף לראות אותם ולדעת שאוטוטו גם הם כבר מגיעים לסיבוב ויצליחו כמו גדולים. בפועל הקצב שלי עלה והגיע לממוצע של 5:17 דבר שגרם לי לראות לפני את הפייסר של ה-4 שעות כבר באזור הק”מ ה- 25.. טוב נו…אין ברירה..נעקוף גם את החבורה הזו… והנה, לא שמתי לב ופתאם כבר הייתי בק”מ ה-26. שוב, ג’ל. 

׳רגע, אבי, אתה מבין שאתה עכשיו בתחום הירידה מה-4 שעות וכל מה שתכננת עובד קרוב מאד במציאות?׳ הנה שוב הצלם שתופס את החיוך הרחב שלי של אושר שקשה להסביר. בצומת יישוב האון אני מזהה חבורה של ילדים בגן שעומדים בצידו השני של הכביש ומעודדים את הרצים, הייתי חייב לעבור דרכם ולתת ‘כיף’ לכולם, גם אם זה יעלה לי בעוד 35 מטר וכמה שניות, אז מה? איזה חמודים. כל הכבוד להם ולגננות!

ק”מ 29-33: תכנון קצב של 5:10 ובפועל 5:09. הקצבים מתחילים להיות מאד מאתגרים. כל מה שחשבתי עליו במקטע היה להגיע לסופו ולעמוד ביעד. הייתי מאד קשוב לקצב והתחלתי בפעם הראשונה במרוץ להרגיש משהו ששכחתי פשוט לגמרי עד עכשיו – השרירים! זה גם מה שהביא אותי להחלטה לקחת את הג’ל האחרון עכשיו ולא עוד ק”מ. ל- 33 ק”מ עם הבדל של 6 דק’ מהתכנון, שלשמחתי הרב היה לזכותי.  וכמה שהייתי צריך את זה. מיד תבינו.

מרתון טבריה מחכה לכם

ק”מ 34-38: מיד בתחילת המקטע הבנתי שכאן מתחיל המאבק האמיתי. עד עכשיו נהניתי מכל ק”מ ועכשיו צריך לתעל את האנרגיות במלחמה פסיכולוגית ופיזולוגית. קצב מתוכנן היה 5:00. בפועל ממוצע כל המקטע של 5:14. הקושי במקטע הלך וגבר והשרירים התחילו להעיר זה את זה ולאותת למוח שדי, מספיק. אבל הם שוכחים שהייתי מוכן. הייתי מוכן מנטלית למאבק הזה וכל פעם שהיה קשה הגברתי את קצב הידיים וניסיתי ככל שניתן לנתק את המחשבה “אבי, אתה מסיים את המקטע הזה ונשארו רק 4 ק“מ. זהו. זה המקטע המשמעותי. הוא לא יינצח כאן” 

הסכמתי לתת לי הנחה קטנה בקצב כי ידעתי שאני במאזן חיובי ולסיים אותו. כשעברתי את הק”מ ה-36 נזכרתי שמעכשיו כל צעד זהו שיא אישי חדש. NICE!  בק”מ ה-37 הקצב ירד וב-38 כבר היה ב 5:33.  הקושי הלך וגבר וגם הכאבים.

ק”מ 39-42: לזה לא התכוננתי. (בכל זאת, פעם ראשונה…) היה לי מאד קשה. התחלתי גם לראות לא מעט אנשים נשברים, יושבים בצד, עוברים למצב הליכה, זחילה, צולעים. השרירים שלי שרפו, כאבו מאד, והחשש הגדול שלי היה שלקראת הסוף משהו ייתפס לי. לא הספקתי לחשוב על זה ושריר התאומים השמאלי כאילו קרא את מחשבותי ונתפס לשנייה. כאן אני חייב להגיד שהאינסטינקט שנרכש בכל חודשי האימונים והמרוצים הקודמים למרתון עזר. במקום לעצור ולתת לו להתפס ולהכאיב, המשכתי מיד בריצה איטית. הורדתי קצב משמעותית גם עד 5:50 מול תכנון של 4:50 – הרי אני בפלוס ממילא ואני חייב לסיים בריא ועם חיוך!)

הק”מ עד הסיום היה מאבק הישרדותי. צעד אחר צעד, מטר אחרי מטר. את טבריה רואים בברור ועוד ועוד אנשים מעודדים. שכחתי שהכנרת היפה לימיני (סלחי לי), כל כולי הייתי מפוקס בלהגיע לסיום בריא ומאושר. גם על השעון בשלב הזה הפסקתי להסתכל. אני במלחמה אישית ועיקשת עם עצמי. הנה השלט של ה-41. עוד קצת וזה נגמר. הנה הצלם. אני מוריד את הכובע ומחייך מעומק הלב. אני מתחיל להרגיש תחושה שאני לא מסוגל להסביר, אני לא מבין אותה, אבל כאילו משהו עילאי, נשגב מכל בינה עומד לקרות. תחושה לא ברורה, כנראה משהו בפנים עמוק מתחיל להבין מה עברתי ומה עומד להתרחש.

אני ב-200 מטרים האחרונים, אני מזהה את אשתי המדהימה (שסיימה בפעם הראשונה בחייה ריצת חצי מרתון!) צוהלת ושמחה. אני מזהה פה ושם חברים מהקבוצה שרצה את חצי המרתון וחיכתה בסבלנות לחברים מהמרתון, מעודדים וצועקים…אני ממשיך צעד אחר צעד, בריא ושלם ועם חיוך ענק!
עברתי את קו הסיום. אח”כ ראיתי את הזמנים והבנתי שגם את היעד השלישי השגתי.
נעצר, מתכופף, שתי הרגליים החלו לרעוד מעצמן ו… מה לעזאזל קורה כאן? הדמעות החלו לזלוג מעצמן. בלתי ניתנות לשליטה. וואו! איזו תחושה מטורפת! זר לא יבין זאת.

אני עושה עוד כמה צעדים, רואה שוב את אשתי, חיבוק, נשיקה ושוב הדמעות זלגו למשך כמה דקות עד להרגעה. גם אני (עם מוחי) וגם הגוף שלי שניסה לאתגר אותנו כנראה הבנו שאנחנו קשורים יחד ולא ניתן להפריד בינינו והדמעות היו סוג של תובנה פנימית עמוקה שמשהו גדול קרה לנו (לי, למוחי והגוף) ושעברנו אותו יחד בהצלחה! 

אבל…שום הצלחה, תהיה פנימית ככל שתהיה לא יכולה לקרות ללא שותפים לדרך והיו גם היו.
אני רוצה להודות לקבוצת ריצה המדהימה שגם כגוף אחד וגם כל אחת ואחד היו שם במהלך החודשים שקדמו, שיתפו, עודדו ותמכו.תודה! תודה! תודה!
אני רוצה להודות ל-קרי הפיזיוטרפיסיטית המיוחדת. תודה!
אני רוצה להודות לשגיא הקוסם. תודה!
אני רוצה להודות לשלי הפיזיוטרפיסטית (וגם כנראה פסיכולוגית) המיוחדת שהרימה אותי מהקרשים 3 פעמים! רק לפני שנה, לא יכולתי לרוץ גם 3 ק”מ. חלמנו על 10 ק”מ.  גם שבועות ספורים לפני המרתון היה סימן שאלה גדול מאד ששלי הסירה די מהר. ואפילו בשבוע הממש אחרון (אבל על תגלו לאף אחד) עשתה עוד נס קטן. המון המון תודה !
אני רוצה להודות להורי ולחברים קרובים על התמיכה מרחוק וקרוב. תודה!
אני רוצה להודות לילדי התומכים והמפרגנים כל אחד בדרכו!  תודה!
אני רוצה להודות לאשתי התומכת מאד שסבלה את המורדות שבהכנה המפרכת ושבעצמה הגיע לפסגות חדשות בנחישות. ש א פ ו ע נ ק!!
ואחרון למאמן האגדי, עזר לוי. עברנו יחד עליות וירידות, שיחות לעומק ולרוחב ומה לא. קצרה היריעה. פשוט  ת ו ד ה  ענקית על ההזדמנות לעשות את המרתון המטורף הזה, הראשון בחיי, איתך ודרכך. אשריך!

מרתון טבריה מחכה לכם

כתיבת תגובה