עד לקצה ובחזרה…

אולטרא אתגרי של 120 ק”מ

מאת: vered arusi
בתאריך: 12.10.2019
כללי
0 תגובות

חמישים מטר לקו הסיום. אני נעצר. המארגנים הצרפתים צועקים לי Ale Ale , אך אני בשלי.

מוציא בקבוק מים מהתרמיל, שוטף פנים, מוריד דופק.

רוצה להנות מהרגע הזה עוד קצת, לא רוצה שיגמר. בערך עשרה רצים עוברים אותי…לא מעניין אותי. 

מסתכל על שער הסיום דקה ארוכה, מוריד דופק, מסדיר נשימה. חורט את הרגע בזיכרון.

רגל ימין נשלחת קדימה ופותח בריצה קלה לעבר השער. לאחר 120 ק”מ, דואה כמו נשר בשמיים אל עבר קו הסיום.

תם ונשלם HMDS Fuerteventura 2019.

 

נובמבר 2013. חצי המרתון המדברי. בסוף המרוץ יושב עם עפר פדן להחליף רשמים. בשנייה שהמרוץ נגמר, ברור לנו שצריך ללכת על מקצה מלא. מתחילים להזיז קדימה כולל מכתבים לראש העיר אילת.

נובמבר 2014. יוצא למקצה המלא של המדברי. פעם ראשונה שיש לנו מרתון בשטח..!!!

חוויה עוצמתית, ריצה מסוג אחר לגמרי. כל נושא ריצות השטח באותה תקופה די בחיתולים, המרתון הזה הקדים את זמנו.

 

אפריל 2018. לאחר הפסקה ארוכה ממרוצים והתמקדות בשחייה במים פתוחים, מסמן את המדברי 2018. עמוק בלב יודע שהמטרה האמיתית נמצאת מעבר לים והיא הרבה יותר גדולה ומפחידה. בספטמבר 2017 מושקת לראשונה גרסת ה”חצי” של Marathon Des Sables , המרוץ האגדי של 240 ק”מ בסהרה. המרוץ החדש נערך באי Fuerteventura באיים הקנריים, ואני מסמן את המקצה של שנת 2019.

המרוץ שייך למשפחת מרוצי Stage Race Self Supported. נישה מאוד קטנה יחסית לשאר מרוצי השטח.

אז על מה מדובר? המרוץ כולל שלושה קטעים, 30 ק”מ, 60 ק”מ, 30 ק”מ, בהתאמה. על המשתתף לסחוב על הגב את כל האוכל וציודו האישי. המארגנים מספקים אוהל בסוף היום ומים בהקצבה אישית מדודה. זה הכול. את כל השאר אתה צריך לסחוב על הגב. משקל תרמיל מלא מגיע לתשעה ק”ג, מה שמשנה לגמרי את אופי הריצה וההתנהלות.

בין קטע לקטע אתה ישן באוהל בשטח. 

המים כאמור מסופקים במשורה. בכל תחנת ביקורת אתה מקבל אך ורק שני ליטר מים. לעיתים המרחק בין התחנות הוא 15 ק”מ. בטמפ’ של 27 מעלות עם 70% לחות, זאת כמות קטנה מאוד.

בסוף היום אתה מקבל ג’ריקן של חמישה ליטר מים שאמור להספיק לך עד נקודת הביקורת הראשונה של היום הבא. מה שאומר שיש לך סה”כ שלושה ליטר מים לשתייה ובישול, גבולי מאוד.

לגבי התזונה – ברובה ככולה היא טכנית. מרבית המשתתפים משתמשים במזון מיובש של חברת Food Expedition  המשמש בד”כ משלחות לקוטב ושייטים שמקיפים את העולם בסירות מפרש…כל שקית מכילה 1,000 קלוריות. סוג של “מנה חמה” על סטרואידים.

בסוף היום אתה צריך להכין מדורה, ולהרתיח מים על מנת להכין את האוכל. 

כשנושבת רוח במהירות של 50 קמ”ש ואתה לאחר 60 ק”מ של ריצה עם תרמיל, זאת הופכת למשימה כלל לא פשוטה.

הרציונל של המארגנים הוא ליצור מרוץ אתגרי במיוחד בו אתה מושך את גבולותיך עד לקצה.

תוואי המסלול קשה מאוד, כולל עליות רבות, ירידות תלולות וכל השאר – דיונות…

חוץ מריצה, מדובר כאן על משקל על הגב, הקצבת מים, תנאי שדה, יכול התאוששות גבוהה, ומזג אוויר קשה. כל האלמנטים הללו יוצרים רמה גבוהה יותר של לחץ פיזי ומנטאלי על המשתתף.

כיצד מתכוננים לסיפור הזה?

ברגע שנרשמתי, היה ברור לי שאני חייב עזרה מקצועית. אין סיכוי שיש לי את כל הידע לכך. לתפקיד המאמן נבחר ידידי משכבר הימים – גלעד קראוז. כתזונאית, בחרתי את יפית גלילי.

במקביל, הזמנתי מחו”ל מספר ספרי הדרכה שנכתבו ע”י ותיקי הסהרה…והתחלתי ללמוד את הנושא.

כשגלעד ואני ישבנו להגדיר מטרות היה ברור – במרוץ כזה יש פוטנציאל אדיר לסבל. קבענו כמטרה להגיע חזקים ובמצב בו הגוף יוכל להתגבר על תוואי השטח הקשה במיוחד, כולל הריצה עם משקל על הגב.

התוכנית שנבנתה כללה הרבה מאוד שעות בחדר כושר, אימוני עליות עם משקל על הגב, וכול סוף שבוע ריצות B2B.  

מטרת הריצות הללו הייתה להרגיל את הגוף להתאושש במהירות כאשר ריצה של 40 ק”מ ביום שישי ועוד 30 ק”מ ביום שבת הפכה לאימון סטנדרטי ביותר. 30% מכול ריצה ארוכה התנהל בדיונות של תל ברוך עם תרמיל מלא על הגב ( תשעה ק”ג…).

בגדול, סך הקילומטרים השבועי לא היה גדול יותר מאימון למרתון בכביש, אך התרכז ברובו בסוף השבוע בנוסף לכל השעות בחדר הכושר.

פרק מיוחד ניתן לנושא שעות השינה כאשר ההנחיה הייתה – מינימום 60 שעות שינה בשבוע. תעשו את החישוב לבד כמה צריך לישון כל לילה…

כשאתה בעומס כזה, לא ניתן להתאמן ללא מנוחה הולמת ואפשרות לתת לגוף להתאושש.

דגש מיוחד ניתן לנושא התזונה כאשר יפית התזונאית הייתה מסונכרנת עם גלעד והתוכנית שהכין. הדגש היה על תזונה הולמת בסוף השבוע שתתמוך את ההתאוששות, ותזונה מתאימה לאימוני אמצע השבוע. הבקרה על מה אני מכניס לגוף הייתה על בסיס יום יומי. לגבי הציוד, כולו הוזמן מחו”ל מאחר ואין להשיגו בארץ. אם זה התרמיל המיוחד, והמזון הטכני.

ספטמבר 2019, הרגע הגדול מגיע.

טס למדריד ומשם לאיים הקנריים. מתעקש להעלות את התרמיל למטוס. נראה כמו חייל משוחרר שיצא לטרק בדרום אמריקה. מחליט להגיע לאי יום לפני כל המשתתפים, רוצה לאפשר לעצמי יום של התאפסות ומנוחה לפני הזינוק. גם ככה כבר כמה לילות שאני לא נרדם מהתרגשות.

נקודת הכינוס היא במלון בשם Playitas שהוא ריזורט הספורט הגדול באירופה. אין נבחרת טריאתלון או אופניים שלא באה להתאמן שם. תמונות של דניאלה ריף וסבסטיאן קינלה מעטרות את המסדרון, אני בחברה טובה….

כמו בתיבת נח, לאט לאט מתקבצים משתתפים משלושים וחמש מדינות. אווירה מחשמלת במלון. כולם נראים כמו יצאו מקטלוג של איקאה, פינת H&M. שזופים וחסונים. מכמה מהם אני שומע שיצאו למחנות אימונים באלפים…..שאלו אותי היכן התאמנתי, אני עונה ברצינות – במחוז תל ברוך, אזור חולי במדינת ישראל…..

בחדר האוכל, כל המזון המוגש הוא בדגש על ספורטאים. תענוג. עשרים סוגים של מוזלי, שלושה סוגים של דייסת שיבולת שועל, שלל ירקות ועוד.

יום לזינוק – קבלת ערכות משתתף, בדיקות ציוד אחרונות, תדריכים.

יום שני בבקר. 500 משתתפים עולים על האוטובוסים לכיוון קו הזינוק. כולם שמחים וצוהלים כמו בטיול שנתי. אני מכונס ושקט. מנסה להתרכז. הלב פועם בהתרגשות. לא כל כך מאמין שאני כאן. הזינוק היה מתוכנן לשעה תשע בבקר אך נדחה לשעה שתים עשרה. אנחנו מזנקים בשיא החום, הרוח והלחות. אין כאן רחמים. אף משתתף לא מתלונן. בארץ זה לא היה עובר בשקט…

מזנקים. שלב א’, מגמת עליה של חמישה ק”מ מאזור החוף הדרומי עד לפסגה בגובה 350 מטר.

שרוך ארוך של רצים, אי אפשר ממש לרוץ. מגיעים לקו הרכס, ומשם ירידה תלולה של שני ק”מ עד לחוף הים. מגיעים לחוף, ומכאן, עשרה ק”מ של חוף לכיוון צפון. הנוף פראי ובתולי. החול עמוק ורך גם בקטע שקרוב למים. בתוספת התרמיל, סיוט. מתנשף בכבדות. זה קשה מאוד. שומר על המים שלא יגמרו. העסק נראה קצת כמו יציאת מצריים. מסיימים את קו החוף ומתחילים לטפס בדיונות לכיוון מזרח. השוויצרים שעקפו אותי כמו טיל בעליות, שוקעים בחול הרך. אני עובר אותם. ק”מ רודף ק”מ, סוף היום הראשון.

מגיע לאוהל עייף ותשוש. חייבים להתארגן על מדורה ולהכין אוכל. מחשב כמות נוזלים ושותה רק מה שמותר לי. שומר מים למחר בבקר. רוח מנשבת. סופת חול. מטפל בכפות הרגליים ונכנס לשק השינה. האוהל משתולל ברוח. לא מצליח להירדם. לבסוף נרדם לקראת חצות. 

ארבע בבקר השכמה, אכילה זריזה, קיפול ואריזת ציוד והכנות לזינוק. הכול בחושך עם פנס ראש על המצח.

מזנקים עדיין בחושך, שובל של פנסי ראש באמצע המדבר. מחזה מרהיב. גם היום עליות, ירידות, דיונות חוזר חלילה. 

עקב השטח הקשה, המארגנים מקצרים את המסלול לחמישים וארבעה ק”מ במקום שישים. בדיעבד, הייתי מעדיף שישים אך קלים יותר. תופרים את האי מקצה אל קצה, מצפון לדרום וחוזר חלילה. נוף שמזכיר את ים המלח, אילת וסיני באותו תא שטח. הטבע בהתגלמותו כאשר גלי האוקיינוס האטלנטי מתנפצים אל החוף. מבין פתאום מדוע האי נבחר לחלק מהצילומים של הסרט מלחמת הכוכבים. ברגעים מסויימים אני מרגיש כמו על מאדים…

מסיים את היום השני. על סף התייבשות וכולי שרוף מהשמש. בכוחות אחרונים מכין אוכל ונזרק כמו גווייה לשק השינה.

היום הבא מוקדש למנוחה והתאוששות. לא פשוט כשהאוהל הופך להיות מיקרוגל, והרוח החמה תורמת את שלה. מחכה לשעות הערב שהשמש תשקע. בלילה, כל הלחות שהצטברה באוויר מתעבה וכל האוהל נוטף מים, אי אפשר להירדם.

מחכה לבוקר היום האחרון. מריח את הסוף.

ביום האחרון, מסלול נח קצת יותר. 18 ק”מ ראשונים, שביל עפר שניתן לרוץ בו בקלות. התרמיל כבר יותר קל, כולם מריחים את הסוף וטסים כמו רוח. השלב האחרון גם כן כולל עליות תלולות ואני נאלץ להאט. בזמן הטיפוס יש זמן לחשוב על הימים האחרונים. חוויה לא נתפסת שעוד רגע נגמרת. מסיים את העלייה האחרונה. כול המפרץ והחוף בו המלון ממוקם נגלים לעין, מחזה מרהיב.

שני ק”מ לסיום וכל מה שנשאר זה לטוס קדימה.

חמישים מטר לקו הסיום….אני נעצר….

כתיבת תגובה