המבט שלו

שבוע שמבשר את עונת המעבר…. אני מספרת לכם שהאביב אוטוטו כבר כאן. זה כאילו עובר לידי אבל זה לא. השבוע באחת הריצות,…

מאת: ChenS
בתאריך: 20.02.2020
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

שבוע שמבשר את עונת המעבר…. אני מספרת לכם שהאביב אוטוטו כבר כאן. זה כאילו עובר לידי אבל זה לא. השבוע באחת הריצות, באמצע הריצה, זה תופס אותי. פלאשבק.

אני נזכרת בו, ילד כשהוא הגיע עם ילקוט על הגב. בן 22. הסתכלתי במסמכים שלו. צעיר, סטודנט במכללה, ברקע טיפולים כמוטרפיים לאיזשהו גידול ועכשיו, חשד סביר ללאוקמיה, משנית לטיפולים. “איזה מסכן” אני חושבת לעצמי. מהרהרת אם כדאי לי להסתכל עליו או לא, רק שלא יכנס לי לתוך הלב. זה לא מרפה ממני אחר כך.

אני רצה, מתנשפת. הזיעה ניגרת ממני, על המצח וקר אני מרגישה איך הקור צורב לי את העור, הזיעה מתייבשת וקר לי. האצבעות קפואות וגם האף. הינה מגיע לו עוד אינטרוואל ואני נכנסת לתוכו במלוא הכח.

אני נזכרת במבט שלו, בצבע שלו, הוא היה בגוון כחול חיוור. אולי בכלל לא היה לו צבע, הוא היה כחוש ורזה, הוא הגיע אלינו לבד, מאיפשהו בארץ, בלי ההורים. אולי בכלל ההורים שלו לא יודעים שהוא הגיע. אולי אין לו הורים.

הוא נשכב על שולחן הביופסיות. הוא לא השמיע הגהה.

מאינטרוואל אחד לשני, אני נחה, לקראת האינטרוואל החמישי אני עוצרת להסדיר את הנשימה, אני מרגישה בחילה מטפסת לה לעבר הגרון. הנה מגיע האינטרוואל החמישי וזה אוטו טו נגמר, אין מצב שאני לא מסיימת אותו. אני מסיימת. אני נותנת את האבחנה כדי שהוא יוכל לקבל טיפול. אני לא יודעת אם יש לו הרבה סיכוי, אבל אני חייבת שהטיפול שלו יצליח ויהיה כמה שיותר מהר.

אני מרגישה שאני עפה באינטרוואל החמישי, אני כל כך בתוכו, שאני לא מרגישה את הכאב, הלב שלי פועם בעוצמה רבה, אני מרגישה את החום בכל הגוף ואני יודעת שזה עוד מעט מסתיים. המבט שלו לא מרפה. הלוואי הלוואי והוא יהיה בסדר ושזו תהיה התראת שווא. אני זוכרת את הרופא שהוציא ממנו את הביופסיה מנסה לחייך אליו, שואל אותו “מה אתה לומד”. התיק שלו מונח בפינת החדר. מנסים לפתח שיחה על משהו. אנחנו ביננו יודעים לקראת מה הוא הולך. אני לא בטוחה שהוא יודע.

עוד אבחנה, עוד חתימה, עוד אחד. עוד מבט שלא מרפה ממני.

 

כתיבת תגובה