הכלב הגדול – ימי קורונה

עולם הריצה שלי מתחלק לשניים: לפני הקורונה ועם הקורונה. לפני הקורונה רצתי ריצת מותרות, בגן העדן הפרטי שלי. אירוע ריצה רדף אירוע,…

מאת: שוש בלייכמן
בתאריך: 06.07.2020
בלוג בנושא ריצה זה החמצן שלי
0 תגובות

עולם הריצה שלי מתחלק לשניים: לפני הקורונה ועם הקורונה.

לפני הקורונה רצתי ריצת מותרות, בגן העדן הפרטי שלי. אירוע ריצה רדף אירוע, רצתי מתי שבא לי ואפוא שבא לי, ותמיד היה לי יעד. תמיד התאמנתי לאיזה מרתון, וזה נתן לי תוכן. נניח, לא רצתי סתם 30 ק”מ. זאת הייתה ריצה מסכמת. כל אחד צריך חזון, וכל אחד צריך חלום. היום, עם הקורונה, אני “אוכלוסייה בסיכון”, צריך לשמור עלי. לשמור עלי ממה? אולי אני אמות משעמום? והאנושות ממשיכה להתגלגל קדימה. והעולם לא הופך להיות טוב יותר בגלל הקורונה.

בכל אופן, אני ממשיכה לרוץ כרגיל, באותם המסלולים שתמיד רצתי. אני רצה לבד, זה לא מפריע לי. הימים דווקא יפים, מזג אוויר נפלא. סוף חודש יוני, אבל עם בריזה נחמדה והכחול של הים, זה נהדר. אז  גם היום, רצתי בנחת. כשהגעתי לעליה “המפנקת”  של סידני עלי, שמעתי צעדים קלילים מאחורי. מישהו רץ. או קיי, בסדר, שיעבור אותי אם הוא רוצה. אבל הוא לא. אני שומעת את הצעדים, ואז גם התנשפויות. אוי אלוהים, אני פונה עליו, כי אין מי שיעזור לי, זה לא אדם שרץ אחרי, זה כלב!! אני קולטת וממשיכה לרוץ  בעליה, עכשיו גם אני מתנשפת, אבל אני לא מוותרת. סוף סוף, אני רואה אנשים בסוף העלייה. עומדים ליד המסגד ומדברים. אני אף פעם לא מתקרבת לאנשים שליד המסגד, כי אני בבגדי ספורט לא כל כך צנועים, ואני מכבדת את הדת. אבל בלי לחשוב הרבה, אני רצה ישר ומסתתרת מאחורי הגב שלהם, בינם לבין הקיר של המסגד. והם, מתפוצצים מצחוק, זה כלום, כלום, הם אומרים. כי גם הכלב נעצר בינתיים, ומתיישב ליד הרגליים שלהם. גם הוא מתנשף, לשונו בחוץ, חם לו. אני לא יכולה לדבר, בקושי נושמת, אבל מסמנת עם היד שהכלב גדול. זה כלום, הם צוחקים, בואי תראי מה יש לנו בכפר!! והכלב יושב ומפהק !!

אין מה לעשות, אני אומרת לעצמי, הנשימה הסתדרה לי בינתיים, ועכשיו זו ירידה כיפית, אז אני ממשיכה !!

יכול היה להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע, אם לא הייתי פוגשת אנשים טובים באמצע הדרך… אפילו שצחקו, מה זה צחקו !!

כתיבת תגובה