הישורת השלישית, והאחרונה

הישורת השלישית, והאחרונה היום ירדתי לניתוח ה- 3 בסידרת ניתוחי הכף יד שנאלצתי לעבור בחצי השנה האחרונה. את הסיפור המלא איך הכל…

מאת: ChenS
בתאריך: 06.11.2019
בלוג בנושא על חלומות ובעיקר על ריצה
0 תגובות

הישורת השלישית, והאחרונה

היום ירדתי לניתוח ה- 3 בסידרת ניתוחי הכף יד שנאלצתי לעבור בחצי השנה האחרונה. את הסיפור המלא איך הכל התחיל ומה ומי גרם, זה סיפור לפוסט אחר ניפרד.

אובחנתי בחודש מרץ 2019, יום שישי ה 29 עם שבר מרוסק של עצם המסרק ה-5 בכף יד ימיני, שבר עם תזוזה. כמה זה גרוע ? לא בטוחה שהבנתי את זה באותו רגע במיון. אבל אני בכיתי. שבר ש”זכיתי” בו במהלך השתתפותי בריצה חברתית “אתגר ביער חרובית” עם הקבוצה של ובארגונה של אורנה אלטמן. לא, זה לא פציעה כתוצאה מריצה, זו פציעה בעקבות רוכב אופניים חצוף שהתנגש בי והשאיר אותי על הדרך מתבוססת בכאבים איומים.

יד ימין שלי הינה היד הדומיננטית בנוסף לזה שאני בחורה פעלתנית, או חסרת מנוח במילים אחרות, עובדת ואשת משפחה, שבר כזה הוא לא עניין של מה בכך. יותר מהשבר לעצם, חוויתי שבר בנפש.

בעקבות השבר נכנסתי פעם ראשונה לחדר ניתוח, כי חשבו שעל ידי קיבוע חיצוני של השבר באמצעות ברזלים ניתן יהיה לגרום לשני חלקי העצמות להגיע לעמדה סבירה ו”מתקבלת” לאיחוי, אלא שזה לא קרה. הכאבים בשלבים האלו היו כאבים שמילים אינן יכולות לתאר. קיבלתי תרופות נרקוטיות משככחות כאבים. אני האמנתי ולא האמנתי שזה חלק מהדרך שאני צריכה לעבור ותמיד הסתכלתי באמונה שלמה קדימה לעבר המטרה. אבל הדרך היתה רצופה משברים. המטרה היא ההחלמה, ולרגע לא הסרתי את מבטי ממנה. התשוקה לריצה בערה בי. הכאב היה עצום. הכאב הפיזי, והכאב הנפשי הקשו במידה רבה. האמונה החזיקה אותי ולרגע לא הסרתי את המבט מהדרך.

תוך שבועיים ימים נאלצתי להיכנס לחדר ניתוח בשנית על מנת לעבור ניתוח מורכב יותר. היה צורך “להרכיב” התקן מתכתי מטיטאניום על גבי החלקים של העצם בכדי לקרב אותם ולגרום להם להתאחות. זה היה ניתוח כבר לכל עניין ודבר, הרדמה מלאה שממנה היה לי מאוד קשה להתאושש. אחרי הניתוח נכנסתי לגבס ולקיבוע ולהגבלת תנועה שבה הייתי עד לסוף חודש מאי 2019. כל אותה העת, התשוקה לריצה בערה בי. הכאב היה עצום. הכאב הפיזי, והכאב הנפשי. לא מצאתי מנוחה לעצמי. נעזרתי מעת לעת בחברים ובעיקר בבנותיי היקרות.

עם הורדת הגבס, חזרתי לפעילות לאט לאט. החמצן חזר לזרום בעורקיי עם חזרתי לעולם הריצה.

הישורת האחרונה החלה בראשית חודש נובמבר 2019, כשאני מתעדת לעבור ניתוח מספר 3 בכף היד והפעם מטרת הניתוח היא להוציא את פלטת הטיטאניום מכף ידי הימנית, פלטה שהוכנסה לי בניתוח בחודש אפריל 2019. מטרת הכנסת פלטת הטיטאניום היתה לחבר את השבר המרוסק ש”זכיתי” בו במהלך ריצה חברתית “אתגר ביער חרובית” (שזה יזכה לצערי לפוסט ניפרד).

הסתובבתי עם פלטה מטיטניום והשבר התאחה, היד חזרה לתפקד אמנם לא כפי שהיתה, אבל מתפקדת.

בנובמבר 2019 נכנסתי לישורת האחרונה, אני מקווה, במסלול הזה שאני עוברת. ניתוח בהרדמה מקומית על מנת להוציא את הפלטה ולשחרר את הגיד בכדי שניתן יהיה לנסות ולשקם את טווח התנועה ולשפר במיקצת את המראה האסטטי של היד.

כמובן שהפציעה הזו ככל שתהיה חמורה ולא קשורה כביכול לריצה, בוודאי שהיא קשורה והושבתתי מריצה למשך חודשיים ימים. ללא ריצה, ללא עבודה.

התרפיה שלי, המזור שלי, פשוט לא היה. עברתי ימים כלילות בתהפוכות רגשיות עצומות. אין לאן לנתב, רק להתמודד. זה הגיע בבת אחת ללא הודעה מוקדמת. מהמקום הכי גבוהה, או בין הגבוהים, ממרתוניסטית שגמעה 3 מרתונים בזה אחר זה, נהייתי פצועה, עם גבס וניתוחים ופלטה ביד. חוויתי חרדות, האם אני אוכל אי פעם לחזור לרוץ? ואם לא? מה אני יעשה?

למרות שההגיון מדבר ואמר שברור שכן, הרי זה “רק שבר ביד” אבל עדיין כל פגישת ביקורת בבית החולים וכל כניסה למכשיר ה”רנטגן” הפכה להיות הרת גורל.

היום בעזרת השם ותודה לאל ניפרדתי מהטיטאניום שהיה מונח מספר חודשים בכף ידי ועשה את עבודתו בצורה נאמנה וטובה. זה הקמע שלי מעתה.

אני מודה, אני אסירת תודה לצוות הרופאים שטיפל בי בצורה כל כך מיקצועית ונאמנה.

אני מודה לבורא העולם שמעמיד אותי באתגרים לא פשוטים. תודה כי בלעדיהם לא הייתי יודעת מהי ההרגשה של להרגיש טוב.

 

 

 

כתיבת תגובה