הגודל לא קובע

בוקר אחד, בדרכי לעבודה, אני רואה מרחוק כלב, כל כך קטן, שהוא צריך ללכת עם שלט “זהירות כלב”, כדי  שלא ידרכו עליו. …

מאת: שוש בלייכמן
בתאריך: 29.02.2020
בלוג בנושא ריצה זה החמצן שלי
0 תגובות

בוקר אחד, בדרכי לעבודה, אני רואה מרחוק כלב, כל כך קטן, שהוא צריך ללכת עם שלט “זהירות כלב”, כדי  שלא ידרכו עליו.  הכלב לבד, לא קשור אליו בן אדם. אני שוקלת, אם לעבור לצד השני של הכביש, כי היצור בכל זאת כלב, אבל הוא כזה קטן, שבושה למשפחה שאני אפחד גם ממנו. אז אני עוברת על ידו באומץ, בריצה, בלי לעצור אפילו. אני מנסה להרים את הרגל, לעשות צעד, והרגל לא עולה. הכלב קפץ אלי ונתפס עם השיניים בגרב, כי רק עד לשם הוא הגיע. אני מנסה לנער אותו ממני, להוריד אותו עם הרגל השניה, אבל הכלב לא זז. שני תאילנדים, שעבדו בגינה ליד, מתים מצחוק. “בואו  תעזרו לי”, אני מבקשת, “הבשר שלו מאד טעים”. הם באים ויורדים על הברכיים לפני, ומושכים בכלב. משום מקום מופיעה גם זקנה קטנה, בעלת הכלב , וגם היא מושכת ומקללת אותי. “את עשית טראומה לנסיך שלי”, היא אומרת, “מה פתאום לאכול אותו, הכל בגללך. עכשיו יהיו לו סיוטים, נצטרך ללכת לטיפול. אל תעברי יותר ברחוב הזה, לא רוצים אותך פה”.

יש לנו כבר קהל גדול, כל אחד זורק עצה, כי חבל על השיניים של הכלב, הוא גזעי. אבל יש סוף, הכלב בידיים שלה, מלקק את פניה, ואני מתחמקת מהם בתוך הקהל.

כתיבת תגובה