האומץ לחיות את מסע חיי – מסכמת למרתון טבריה

החוזק המנטלי שלי נבנה עם השנים, ההבנה שאני רצה שונה ואף אחד לא רץ בקצבים האיטיים שלי, לא אפשרה לי חברה לריצה, למדתי לשהות המון שעות בלבד ולהתמודד כמעט עם הכל. מסכמת למרתון טבריה, הנה אני באה

מאת: עידית שלינגבאום
בתאריך: 06.12.2018
אירועים
0 תגובות

שבוע 29 לאימונים מתחיל בפגישה עם דיאטן הספורט שלי, יאיר להב. עברנו המון ביחד הרבה משברים, הבנתי שבכדי לצלוח אתגר כל כך עצום יש לדאוג לגוף. אכילה נכונה תשמור על השרירים שלי ולא תפרק אותם. יאיר מלווה אותי כבר שלוש שנים מתחילת פציעת הגב.

לפני שנה וחצי בגלל הניתוחים, חזרתי להיות אכלנית רגשית מהסוג הקשה, לא היה לי קל בכלל והרגשתי שלפצח את האטום קל יותר מאשר ללמד אותי לאכול נכון. אני נורא אוהבת לחבק את המקרר, בעבר ראו את זה כשהייתי במשקל של שלוש ספרות.

כשהגוף היה בנסיגה זה גם השפיע על המשקל, לא הצלחתי לשלוט בהכל ביחד, גם כשסיימתי עם הניתוחים וחזרתי לאימונים עדין לא יכולתי נפשית להתמודד גם עם האוכל ושילמתי בעליה של חמישה עשר קילו. די מתסכל בהתחשב בעובדה שנורא קל לעלות, אבל קשה לרדת. לשמחתי, בסוף התייצבתי בחזרה והתחלתי להוריד את מה שעלה. אסור להילחם בהכל יחד, הצפי להתרסקות שקול למאה אחוז.

שלוש שנים יאיר מנסה להביא אותי למקום שבו אני אבחר במה שנכון עבורי, זה תהליך מאוד ארוך של שינוי עצום שעשיתי, ואני לא מחפשת להיות רזה, אבל בהחלט בריאה יותר, ובעיקר עם תוכנית אכילה שמותאמת לצרכים שלי בחיים.

כל פגישה הוא גאה בי בריצות שלי, תמיד האמין בי שארוץ מרתון, מהיום הראשון שנפגשנו. אני יודעת שבחרתי לי את הטוב ביותר כדי שהגוף יגיע במצב הכי אופטימלי לתחרות, ורק את אלו שמאמינים בהצלחה שלי.

יאיר לימד אותי המון על תזונה בשנים שאני איתו, על החשקים למתוק, מה שומר על רמות שריר יציבות, ומה עלול לפרק אותו, וכאחת שפעם לא אכלה כלום לארוחת בוקר היום אין סיכוי שאצא מהבית בלי שסיימתי אותה באהבה.

סיום השבוע מסמל ריצת נפח שכושלת, מתחילה אותה בתחושה של חולשה איומה, עוצרת אפילו למדוד דופק ידנית כי הוא נמוך וחריג, ואחרי 12 ק”מ מחליטה שצריך לחזור למיטה לישון. אין טעם להילחם בגוף שלא מרגיש טוב. הקשבה לגוף היא המשמעת הכי חזקה שלי בכל המסע המטורף הזה.

אני לא מתוסכלת, חצי הכוס המלאה שלי תמיד משקפת לי שזה רק אימון וזה קורה ויקרה עוד. הרי רק באימון לפני באינטרוולים קבעתי שיא חדש לק”מ ועוד בריצת גשם שוטף עם רוחות עזות.

בואו של החורף גורם לי אושר ענקי, נהנית כל כך לצאת בקור ובגשם, די בודדה על המסלול שלי, כי אני מאמינה שצריך להתאמן בכל מזג אוויר, ושעות הלילה הן האהובות עלי.

החוזק המנטלי שלי נבנה עם השנים, ההבנה שאני רצה שונה ואף אחד לא רץ בקצבים האיטיים שלי, לא אפשרה לי חברה לריצה, למדתי לשהות המון שעות בלבד ולהתמודד כמעט עם הכל.

שבוע 30 לאימונים, ובתוכנית ריצת 30 ק”מ, ומה שלא הלך לפני שבוע הלך הפעם מצוין, שוברת את הזמנים האישיים שלי לעשרה ק״מ וחצי מרתון. מקזזת משניהם זמן של 20 דקות במצטבר מאז שהתחלתי את האימונים, זה המון עבורי.

שבוע 32 לאימונים הוא עבורי שבוע מרגש בטירוף, בתוכנית מופיעה המילה “מסכמת ראשונה לטבריה – 36 ק”מ”, אני אוהבת לרוץ בטבריה, אני יודעת את המסלול דרך הרגלים, מכירה את העליות והירידות ומוכנה מנטלית לכל משבר לא צפוי. לא סתם בחרתי בטבריה האהובה לרוץ את המרתון הראשון שלי, ההבנה שיש לי איפה להתאמן איפשרה לי שלווה והכנה מקסימלית מבחינתי.

אני מביטה במדליות שלי בשבוע הזה רגע לפני המסכמת, לפני ארבע שנים שרצתי את העשרה ק”מ הראשונים שלי בטבריה, המדליה המקורית נקרעה רגע אחרי שבכיתי מנשקת אותה והבטחתי לבוא לרוץ מרתון מלא. ביקשתי להחליף אותה, וקיבלתי מדליה מהליין של המרתוניסטים, גדולה וכבדה, התרגשתי כל כך, הבנתי שאין סתם צירוף מקרים, בלב אמרתי לעצמי שיגיע הרגע שאני אעבוד עבור אחת כזו באמת.

יש משפט מדהים של ג’ון אירבינג שמלווה אותי המון במסע: אם את בת מזל למצוא דרך בחיים שאת אוהבת, את חייבת למצוא את האומץ לחיות את הדרך הזו.אני חיה את המסע הזה באומץ ובנחישות בלתי מתפשרת ועבורי כמעט כנגד כל הסיכויים.

מסכמת ראשונה בטבריה, הנה אני באה אליך, שבעה שבועות לתחרות !!

כתיבת תגובה