אמצע הדרך – חשבון נפש אישי של (כמעט) אמצע החיים ספידי שגב

הידיעה בדבר מותו של עומר מנוס (צלם הבית), חברי היקר היכתה אותי חזק. גדול ממני בשנתיים לפחות, עסק כמוני בריצה והשתתף בלא…

מאת: מערכת מרתון ישראל
בתאריך: 18.10.2015
בלוג
0 תגובות

הידיעה בדבר מותו של עומר מנוס (צלם הבית), חברי היקר היכתה אותי חזק. גדול ממני בשנתיים לפחות, עסק כמוני בריצה והשתתף בלא מעט תחרויות ומרתונים עד שלילה אחד מצא את מותו תוך כדי שינה בגיל 48… מצמרר! לפתע התחלתי לחשוב שאולי גם אני הבא בתור.

אתונה 2014

אתונה 2014


במשך כל השנים שאני מתחרה מאז 1999 לקחתי את הסבל לקצה בתחרויות, גרמתי לדופק לקפץ למספרים לא ריאליים כמעט, סיימתי תחרויות עם אינפוזיה ולעיתים גם על הגבול של מיובש, מותש, מעורפל… שלא נדבר על תקופת הזוהר של האופניים, כששם נחבלתי עשרות פעמים עד כדי פציעות של ממש.
לא פעם עלתה בראשי המחשבה שאולי הגיע הזמן לפרוש ולתלות את נעלי הרכיבה והקסדה, אך כנראה שלא הייתי עדיין בשל לפרישה. הייתי זקוק לניעור רציני או איזשהו סימן של…”הי! תתעורר פעם הבאה זה עלול להגמר אחרת”.
למזלי, קראתי נכון את המפה אחרי התרסקות קשה בפארק קנדה לפני חמש שנים במהלך מאבק על הפודיום, 500 מטר מהסוף. ספגתי מנה הגונה של חבטות תוך כדי מעוף מהכביש על תוך המדדרון התלול. קמתי חבול וזועם, אך הבנתי שהיה לי מזל גדול.
בסוף העונה פרשתי בתחושה טובה שמיציתי את מרוצי הכביש לחלוטין… רק בכדי לחזור שוב לתחרות נוספת בנגבה שנה אח”כ. אך הבנתי שהדרייב נעלם ומאז אני בריצה.
לא מעט שאלתי את עצמי מתי ארגע ואניח את האדרנלין בצד מהמרוצים, אוריד את המתח ורמת הציפיות שלי מעצמי ואפסיק להרגיש תחרותי? בכל זאת אני כבר לא ילד…או שאולי לא התבגרתי אף פעם. כנראה שלא! הגעתי להבנה שהדרייב שלי לספורט וריצה בפרט לוקח אותי הישר לשורה התחתונה תחרות לשם תחרות. כנראה שאני לא יכול להתנתק מההילה של התחרות במובן הטהור שלה. קבוצה של אנשים המתחרים מנקודה א’ ל ב’, כשמי שמגיע ראשון מנצח.
כרמיאל 2015

כרמיאל 2015


לכן, מהר מאד אחרי הלוויה של עומר התעשתי על עצמי. הבנתי שהמוות של עומר היה אמנם טרגי אך מקרי. יש לי לב חזק, חזק מאד, יש לי ראש של פלדה, יש לי כוח פיזי להתמודד עם עומסים ויש לי סיבולת מנטלית להחזיק הובלה עד הסוף. אז למה להפסיק? למה לפרוש? למה להוריד הילוך?
על השאלות האלו עניתי בקביעת מטרות חדשות בריצה, אמנם יעדים ברי השגה אך בכל זאת דורשים השקעה, הימור במידת מה והרבה אורך רוח. נראה שהרצון לחיות את הרגע ולנצל את היכולות שלי לפני שהן דועכות, לא משאיר לי ברירה מלבד להמשיך הלאה בשעטה. אין מחסומים, אין פחדים ואין גבולות. אני עדיין איתן ונחוש להצליח.
נכון, בגיל 45 אתה מתחיל לחשוב אחרת ולהבין שאתה מבוגר קצת ואולי אחרי ימי התהילה שלך. קופות החולים מפחידות אותך שלפי הסטטיסטיקה יש בדיקות שמומלץ לבצע. מספיק להתבונן בבני גילך שאינם בכושר ולהבין שאילולי הריצה גם אתה היית מרגיש ונראה כמותם.
מרתון תנך

מרתון התנ”ך 2015


אבל כנראה שהחלטתי לעצור את השעון הביולוגי שלי ולקרוא תיגר לזקנה. היום יותר מבעבר אני עונד את רצועת הדופק באימונים. מסקרן אותי לראות אם הלב שלי נשאר (ואם ישאר) רענן כפי שהיה בגיל צעיר יותר? והאם אני עדיין מצליח לייצר מהירות וסיבולות בכל פעם?
אבל לא רק הספורט לבדו, אלא גם איכות החיים הכוללת, האנרגיות שאני מקרין וכמובן גם התזונה. גיל 45 היה אבן דרך מאד משמעותית בחיי. במהלך השנה עברתי תהליך גירושין, ששינה את אורך החיים שלי בצורה מאד משמעותית. אחרי משבר לא קל התחלתי לנשום אויר נקי ולרענן את החיוניות שלי. המהפך סייע לי להתחזק ולנער מעליי שכבות עור יבשות.
קצרין 2014_1המעבר לתזונה בריאה יותר שינתה את התודעה שלי כלפי הגוף שלי. למה אנחנו בררנים ומקפידים לשים את הדלק הנכון ברכב אך לא בגוף שלנו? השנה חזרתי למעגל העבודה בתפקיד מאתגר אחרי מעל לשנה של עבודה כעצמאי בגלל שוק העבודה. מצאתי את עצמי מתחיל את חיי מחדש ונבנה כמעט מהיסוד.
לפי התיאורית אפקט הפעמון בשלב מסויים אתה מגיע לפסגה בהדרגה ואז לאט לאט יורד לנקודה שממנה התחלת.
בהתייחס לתוחלת בארצנו, נהוג לחשוב שגיל 45 הוא מעבר לשיא ונשאר רק להתרפק על זכרונות העבר. אך אני מרגיש שעדיין לא סיימתי את ימי הזוהר שלי… עוד ימים יגידו.
 
שלכם ספידי שגב ספידי שגב_לוגו
ספידי שגב_2

כתיבת תגובה